תוצאות חיפוש

בראשית א:ד - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. המלה "טוב" מופיעה י"ח פעמים בפרשת בראשית, יותר מבכל פרשה אחרת בחומש. קשה מאוד לקבוע הוראה חד-משמעית למלה, בהיותה מלה הכוללת ענינים רבים, וכדברי רש"ר הירש: רש"ר הירש שמות לג:יט-כ - "טוב" הוא מושג יחסי מעיקרו, דבר המביא לידי אושר, אך אושר זה תלוי בתכונה המיוחדת של מי שאמור לזכות בו. למרות כן, במאמר שלפנינו ננסה לקבוע את המשמעות הבסיסית של מלה זו על ידי השוואתה למלים אחרות בעלות אותיות 'טב'. בכדי להמחיש את הענינים השונים הכלולים במלה "טוב", נציין שמצינו במקרא ששה תרגומים שונים למלה זו, (שלשה מתוכם בפרשתנו) : א. "בחיר" - מובחר (תמ"י בר' ב:יב) . ב. "שפירן" - יפות (ת"א, תמ"י בר' ו:ב) . ג. "יאות" / "יאוון" (כגון ת"א בראשית מ:טז, תמ"י במדבר כד:ה, ת"י מ"ב יא:יח) . ד. "בר קיומא" (תמ"י שמות ב:ב) . ה. "תקין" (ת"א בר' א:לא; ת"א, תמ"י ב:יח) . ו. "שליוא" - לשון שלווה (ת"י יר' מד:יז) . ובכיוון הֶהָפוּךְ (תרגום מלה אחרת בלשון הקודש ל"טוב" בארמית), מצינו שהמלה "מאושר" מתורגמת "טוביהון": משלי ג:יח - עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר; תרגום - ואלין דמתעסקין בה טוביהון. למרות המשמעויות השונות הללו, דבר אחד יש להניח לפי הסברא הפשוטה, שהיפך ה"טוב" הוא ה"רע" . לפי זה נראה לבדוק את עומק משמעות המלה "רע", בניסיון לשפוך אור גם על היפוכה. רש"ר הירש פירש שהמלה "רע" נגזרת משרש 'רעע' (אי-יציבות, שבר ), ואלו דבריו: רש"ר הירש בראשית כא:יא - וירע הדבר מאד - 'רע' משרש 'רעע' : נתערער כל מה שקבל בלבו לעשות , כל ציורי נפשו לגבי עתידו. לפי זה, יש לומר שהמושג "טוב" מורה על ההיפך, היינו יציבות וקיום. ואכן כך מדגיש רמב"ן מספר פעמים - על כל פנים ביחס למעשה בראשית, כגון: רמב"ן בראשית ב:יח - במעשה בראשית "הטוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (בראשית א:ד) . סמך נוסף לכך יש למצוא ממלים הקרובות ל"טוב" בלשון ארמית. הרי ידוע שהאותית ט' וצ' מתחלפות בין עברית לארמית , ולפי זה, יש לבדוק את המלה הארמית "צב" ונגזריה. מצינו הטיות של מלה זו פעמים רבות כתרגומה של "לנטוע" בלשון הקודש, ביחס לנטיעת צמחים ואהלים , ובהשאלה, גם ביחס לאדם: ויקרא יט:כג - וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל; אונקלוס - ותצבון כל אילן דמיכל. במדבר כד:ו - כַּאֲהָלִים נָטַע ה'; אונקלוס - כבוסמיא דנצב יי . ישעיה ה:ז - כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; ת"י - וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה נִצְבָא דְחֶדְוָתֵיהּ. ישעיה יז:י - תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים; ת"י - נְצִיבָא נִצְבָא בְּחִירָא. הצד השווה שבהם הוא קיום ויציבות של הישות הניטעת . עוד בענין חילוף אותיות ט' וצ', נציין שהמלה "צבי" בלשון הקודש מתורגמת תמיד "טביא", כגון: דברים יב:כב - הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל; אונקלוס - מסאבא ודכיא ייכלוניה כבשר טביא ואילא. אמנם המלה "טביא" נמצאת גם כתרגומה של "טוב": ישעיה ה:כ - הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב; ת"י - וי דאמרין לרשיעיא... אתון טביא . האם יש קשר בין החיה המכונה צבי, לבין המושג "טוב"? תשובה לשאלה זו נראה שיש למצוא מתוך בדיקת תיאורי ארץ ישראל בתנ"ך, בהם מופיעה המלה "צבי" שוב ושוב, כגון: יחזקאל כ:טו - אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. שם כו:כ - וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים . דניאל יא:טז - וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ הַצְּבִי . ובתלמוד דרשו את שבחי ארץ ישראל על פי תכונות הצבי: ירמיהו ג:יט - וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי; כתובות קיב. - למה ארץ ישראל נמשלה לצבי... מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו , אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה... מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה. אולם, מצינו פירוש אחר למלה "צבי", פירוש השגור בפי רש"י ופרשנים אחרים, והוא, "ניצב" / "מצב" (חוזק ויציבות, עומד בראש) כדוגמת: ש"ב א:יט - הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל; רש"י - הצבי ישראל - מצבן של ישראל ; רד"ק - הצבי מענין נצב נצבים. ישעיה כד:טז - מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק; רש"י - ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים . ברם, איך מתקשרות כל שאר ההוראות בתרגומים שהבאנו לעיל (בחיר, שפירן, יאות וכו') לעניני נטיעה ויציבות אלו? התשובה לכך פשוטה: בלי יציבות וקיום, כל התכונות האחרות הינן חסרות-ערך לגמרי. שום ישות אינה יכולה להיות תקינה ומובחרת בזמן שעצם קיומה מוטל בספק, ובוודאי אינה עומדת במצב של שלווה ושלום. בלי קיום ויציבות, אין כל ערך ליופיה ונויה, ואף המושג אושר יהיה לגמרי חסר משמעות כלפיה. לסיכום, כל התכונות האחרות של "טוב" תלויות באופן מוחלט על יסוד הקיום והיציבות. עד כה נסינו לבחון את עומק המלה "טוב" על פי השוואה ל"רע" ועל פי תרגומים ומפרשים אחרים. כעת נבדוק את המלה גם בהשוואה למלים אחרות בלשון הקודש שמשותף להן אותיות "טב", כגון המלים הבאות: 1. טבור. 2. טבע. 3. טבל. 4. רטב; נראה שאף מלים אלו משתתפות בהוראות העיקריות שראינו עד כה, היינו יציבות / עמידה, קיום, תקינות ודבר מובחר. נבחן כל אחת מהן. 1. טבור - הָעֻבָּר קשור לאמו ולפרנסתו דרך טבורו - מקור קיומו . 2. טבע - הוראת היסוד של מלה זו היא שקיעה . אולם, יש בה גם משמעות ייסוד, הכנה וקביעות, כמו: משלי ח:כה - בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ; רלב"ג - בטרם - שהטבעו ההרים על מכונם; מצודת דוד - בטרם - עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ. איוב לח:ד-ו - אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ... עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; מלבי"ם - על מה אדניה הטבעו - מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים . 3. טבל - בין ההוראות השונות של שרש זה מצאנו בו גם משמעות של כובע: יחזקאל כג:טו - חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם; רש"י - סרוחי טבולים - יתירי כובעים גדולים... וכן תרגם יונתן: מחתין קולסין. המלה "כובע" מתחלפת עם "קובע", ואף המלה "טבולים" מקבילה ל"קובע" הנזכרת להלן בפרק כג. ואכן יונתן תרגם את שתיהן במלה "קולסין": יחזקאל כג:כד - וּבִקְהַל עַמִּים צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע; ת"י - וּמַשִׁרְיַת עַמְמִין דִמְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין. "קובע", היינו הקסדה, חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו, בכדי להגן עליו על מנת שתהא יציבה וקבועה במקומה . ומכאן יש להציע שלשון "טבולים בראשיהם" משמע "כּוֹבָעִים קְבוּעִים בראשיהם" . 4. רטב - הפירוש הפשוט של 'רטב' הוא לח, כמו: איוב כד:ח - מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ; רד"ק (ערך 'רטב') - ענין לחות . ברם, יש למלה משמעות לוואי של חוזק: איוב ח:טז - רָטֹב הוּא; רש"י - רטוב הוא - לח וחזק. וכן של יופי: תהלים לז:לה - כְּאֶזְרָח רַעֲנָן; רד"ק - ונקרא העץ הרטוב, אזרח, לפי שהוא נראה וגלוי לַכֹּל ביפיו ובלחותו. ובמדרש מצינו לשון "הרטבה" המורה על הולדה והצמחה: שה"ש א:טז-יז - אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים; שהש"ר א:יז - אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו במטה וכפלומה , ומה הרטבה הרטיב מהן... אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו; באור כנפי יונה למדרש - הרטבה הרטיב מהן - כלומר מה הצמיח והוליד משם יעקב שאמר הכתוב אף ערשנו רעננה.... מה הרטיב והצמיח מערש זה. וכן על הרחבה וגידול: שהש"ר ו:י - כך תהיה גאולתן של ישראל... מנצנצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת; עץ יוסף - מרטבת פי': מרחבת ומגדלת . אולם, יש מספר מלים בעלות אותיות 'טב' המורות על כריתה וחיתוך - לכאורה היפך היציבות והקביעות ממש, והן: 5. חטב. 6. קטב. 7. טבח. נבדוק גם אותן: 5. חטב - שרש זה מציין כריתה / חיתוך, כגון: לַחְטֹב עֵצִים (דב' יט:ה), מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ (שם כט:י), וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים (יחז' לט:י). אלא שיש בשרש זה גם משמעות איכות ומעלה; רש"י פירש 'חטב' במלה "מהולל", או "מובחר" לפי הגר"א: תה' קמד:יב - כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת; רש"י - מחטבות - מהוללות בפי רואיהן. משלי ז:טז - חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם; רש"י - חטובות - מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין; ביאור הגר"א - חטובות אטון מצרים - חטובות מלשון חטיבה כלומר המובחר. וכן נקטו חז"ל במלה זו כתחליף ללשון "שבח" ו"מובחר" לפי רש"י: חגיגה ג. - אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם... וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דב' כו:יז-יח) ; אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם , ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; רש"י - חטיבה אחת - שבח אחד, שבח מיוחד, לכך בְּחַרְנוּךָ לאלוה . המשותף לכריתה ולמוּבְחַרוּת לכאורה הוא שבחירת ישות מסויימת כמובחרת ומשובחת מבדילה אותה מכל השאר - כורתת אותה מבין כל עמיתיה. וכבר מצאנו כדוגמת משמעות כפולה זו בשרש 'כרת' בעצמו בביטוי "כריתת ברית", שרוב הופעותיו אינן מורות על חיתוך פיסי, אלא על הבדלה והקדשה למטרה כלשהי , וכך היא אכן משמעות המלה "ברית" עצמה לדעת החשק שלמה - מעשה של ברירה . 6. קטב - שרש זה, כמו 'חטב' שבסעיף הקודם , מציין כריתה / חיתוך, כגון: דב' לב:כד - וְקֶטֶב מְרִירִי; רש"י - וקטב מרירי - וכריתות שד ששמו מרירי. הושע יג:יד - אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל; רד"ק - אהי קטבך שאול - ואני אהיה גורם כריתתך לשאול. ישעיה כח:ב - שַׂעַר קָטֶב; מצודת דוד - שער קטב - כרוח סערה הכורת ומשחית. תה' צא:ו - מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם; מצ"צ - מקטב - נקרא כן מענין כריתה. ברם, מצינו במשנה גם לשון "קוטב" המציינת מין בד / מוט כבד לטחינת זתים וסחיטת שמנם: שביעית ח:ו - וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה . סחיטה זו אמנם "כורתת" את השמן מן הזית, אבל מטרתה היא לברור את החלק החשוב והמובחר של הזית, היינו שמנו. וכן יש למצוא קשר בין שרש 'קטב' במשמעות כריתה לבין בחירה בענין מסוים, כעין שתי המשמעויות של 'חטב', כפי שהתבאר לעיל בפסקה הקודמת . 7. טבח - התרגום המצוי של "טבח" הוא "נכסתא", כמו: בראשית מג:טז - וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן; אונקלוס - וכוס נכסתא. והוא תרגומו גם של 'שחט' ו'זבח' (למשל שמות כד:ה, ויקרא ג:ב). אולם, מצינו גם לשון "טבחים" ו"טבחות" שאינם אלא מבשלים מקצועיים, כמו: ש"א ח:יג - בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת; רד"ק - ולטבחות - מבשלות. ש"א ט:כג - וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח; מצודת ציון - לטבח - המבשל. ונמצא 'טבח' מתורגם גם כלשון תקון, כגון: ש"א כה:יא - אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; ת"י - דְאַתְקֵינִית לְגָזְזַי. כלומר, שרש 'טבח' מורה גם על לשון הכנה ותקון . עולה על כל פנים, שקיימות שתי הוראות עיקריות למלים בעלות אותיות 'טב': א. יציבות / קשר. ב. כריתה. על פניו, משמעויות אלו מנוגדות זו לזו, כנ"ל. אמנם, לאמיתו של דבר שתי המשמעויות תואמות ומשלימות אחת את השניה, כדלהלן: עצם השפע והחסד שה' משפיע עלינו בכל עת עלול להשאיר אותנו עם תחושת חרפה, כעני הלוקח מבלי יכולת להחזיר, והתלוי באחרים. כדי למנוע זאת נתן לנו הבורא יתברך מערכת של קיום מצוות ועבודת ה', שבתמורה לעבודה זו תגיע לנו "בדין" השפעת טובותיו (בכך מסביר הגר"א לאפיאן את הביטוי "הגומל חסדים טובים" שאומרים בברכת השחר : לב אליהו ח"א קצט - "גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא ). מנגנון זה מייצר תחושה של אי-תלות, סוג של "כריתה" - ועצמאות בריאה. לאור דברים אלו מבוארת השייכות בין ההוראות המנוגדות לכאורה של מלים בעלות אותיות 'טב (יציבות וקשר / כריתה): הטבה אמתית היא כזו שאינה משאירה את מקבל ההטבה עם תחושה של חרפה, אלא "כורתת" אותו ממעניק ההטבה, זאת, במקביל לקשר ולהענקת טובה בלא גבול. באופן דומה יש להסביר גם את ההוראות ההפוכות לכאורה של שרש 'גמל': שרש גמל בבנין קל מורה על הענקה ותשלום - היינו נתינה, כדוגמת: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (תהלים יג:ו) . ובבנין נפעל מורה על עצמאות ואי-תלות - היינו התנתקות ואי-נתינה, כלשון הכתוב: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל (בראשית כא:ח) - כי אין הענקת טוב כהענקת עצמאות לאדם, בדומה למדרגה העליונה של צדקה שהגדיר הנשר הגדול: רמב"ם הלכות מתנות עניים י:ז - שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. הוראות מנוגדות מקבילות מצינו גם לשרש 'עזב' המורה בדרך כלל על נטישה, כמו: בראשית ב:כד - עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ. אך פעמים, מורה גם על חוזק ועזרה, כדוגמת: יחזקאל כז:יב - תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ; רש"י - עזבוניך - חוזקיך ועוזרך כמו: וַיַּעַזְבוּ (את) יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג:ח), וממונו של אדם הוא חזקו המעמידו על רגליו. וכגון: שמות כה:ה - כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמ' כג:ה). רש"י - עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה. הכיצד יסבול שרש אחד שתי הוראות כה מנוגדות? נראה להסביר שיש מסר אחד בהוראות השונות של 'גמל' ו'עזב'. הקב"ה ברא עולם טוב, עולם בו מוענקת הטבה ותמיכה לאדם. ובמקביל לזאת, ישנו מנגנון המייצר אצל האדם תחושה של עצמאות בריאה, כך שה' ייסד לנו שילוב של הענקת שפע ואי-תלות גם יחד . כל זה נרמז בהוראות ה"מנוגדות" שבשרשים 'עזב' ו'גמל', ובמלים בעלות אותיות 'טב', המורות על יציבות וקשר מצד אחד ועל כריתה מצד שני. שנזכה ליהנות מגמולו הטוב יתברך תמיד, לחיות קיום יציב, ולזכות לראות בטוב ה' בארץ הצבי במהרה בימינו אמן.

תקציר המאמר לפרשת נח: בספר השורשים שלו, רד"ק ייחס מילה אחת בפסוק אחד בפרשתינו לשני שורשים שונים בעלי שתי משמעויות שונות, והפסוק הוא: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים (בראשית ח:י). רד"ק חיבר פסוק זה גם בערך 'יחל' (תוחלת), וגם בערך 'חוּל' (הוטל, חנה, נפל). ברם, רש"י פירש את המילה כלשון המתנה, והתרגום הירושלמי פירשה כלשון התחלה ("שרי" בארמית). במאמר הזה בדקנו את עומק המילה, כיצד מסוגל שורש אחד לסבול פירושים כה שונים. אנו מייחלים שהמאמץ הצליח, ושתחּול עלינו שבת שלום ותחילת שנה מבורכת. שלשה פסוקים בפרשתינו מכילים מלים דומות[1], ותרגמו אותן מקצת התרגומים כלשון התחלה: בר' ח:י - וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; תרגום ירושלמי - וּשְׁרֵי לְמִימְנֵי[2]. בר' ט:כ - וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם; ת"א - ושרי נח גבר פלח בארעא ונצב כרמא. בר' י:ח - הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ; ת"א - הוּא שָׁרֵי לְמֶהֱוֵי גיבר בארעא. רד"ק הוסיף דוגמאות נוספות של מלה זו (ששרשה 'חלל' לשיטתו) בהוראת התחלה: בר' ט:כ - וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם; רד"ק - ויחל נח איש האדמה - ...לשון תחלה, כמו: אותו החל לבנות המזבח (ש"א יד), אחל תת פחדך (דב' ב), הוא החל להיות גבור בארץ (בר' י:ח). ויש להוסיף עוד דוגמאות רבות להוראה זו, כמו: בר' מד:יב - וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה. דב' טז:ט - שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה. שופ' י:יח - אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן. שופ' טז:כב - וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ. שופ' כ:מ - וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה. ש"א כב:טו - הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים. יונה ג:ד - וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא. אולם, אונקלוס ורש"י פירשו את הפסוק הראשון כלשון המתנה: בר' ח:י - וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; ת"א - ואוריך[3] עוד שבעא יומין אחרנין; רש"י - ויחל - לשון המתנה, וכן: לי שמעו ויחלו (איוב כט:כא), והרבה יש במקרא. להלן מספר דוגמאות להוראה זו: שופ' ג:כה - וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ; ת"י - וְאוֹרִיכוּ עַד סַגִי; מצ"צ - ויחילו - המתינו, כמו: ויחל עוד (בר' ח). ש"א י:ח - שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ; ת"י - שַׁבְעָא יוֹמִין תּוֹרִיךְ עַד מֵיתֵי לְוָתָךְ; רש"י - תוחל - תמתין. תה' קמז:יא - אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ; תרגום - ית דמוריכין לטוביה. איוב לב:יא - הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם; רלב"ג - הוחלתי - המתנתי; תרגום - הא אוריכית לפתגמיכון. יש להתבונן בהוראות אלו: התחלה והמתנה הם לכאורה שני מושגים הפוכים, התחלה מציינת עשייה, והמתנה מציינת אי-עשייה, הכיצד תסבול מלה אחת הוראות הפוכות? יש לתרץ על פי השוואה לשרש אחר המכיל אותיות 'חל', היינו שרש 'יחל'[4], שאף הוא נושא שתי הוראות: 1. המתנה 2. תקווה. במקומות רבים אנו מוצאים שהמלה "יחל" מתפרשת לשני פנים אלו, כגון: יחז' יג:ו - וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר; רש"י - לשון תוחלת..., לשון אחר לשון המתנה. תה' מב:ו - הוֹחִילִי לֵאלֹהִים; רש"י - הוחילי - המתיני וצפי לגאולה. איוב כט:כא - לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ; רלב"ג - ויחלו - וימתינו ויקוו. ישע' נא:ה - וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן; מלבי"ם - המיחל, מצפה על זמן מוגבל... ולכן מצאנוהו על המתנה: ויחל שבעת ימים (בר' ח), שבעת ימים תוחיל (ש"א י:ח). כלומר: שרש 'יחל' מתאר תקווה של "שב ואל תעשה" (תקווה פסיבית), רוצה לומר בְּטַח וְצַפֵּה שה' יתברך יפתח לך פתח להתחלה חדשה[5]. אחת הדוגמאות לשרש 'יחל' שפירשוהו מפרשי המקרא כלשון התחלה היא בתיאור המלאך את עליית שמשון לגדולה: שופטים יג:ה - וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל; ת"י - הוא ישרי למפרק ית ישראל; מצ"צ - יחל - יתחיל. אמנם בחז"ל דרשוה מלשון ביטול: סוטה ט:-י. - וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל... (שופ' יג:ה). אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך[6], דכתיב: אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בר' כא:כג); ומפרש רש"י שמלת "יחל" נדרשת כלשון ביטול: רש"י - הוחל שבועתו של אבימלך - בטלה, לשון: לא יחל דברו (במדבר ל) לפי שהם עברו על השבועה תחילה. וכן מצינו שחלק מהמפרשים פירשו את הפסוק "אז הוחל לקרוא בשם ה'" כלשון התחלה: בר' ד:כו - אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'; רשב"ם - אז הוחל לקרא בשם י"י - לשון התחלה שהתחיל להתפלל; אב"ע - אז הוחל - מבעלי הכפל מלשון 'תחלה'. אולם אף כאן דרשוהו חז"ל כלשון ביטול, כמו "לא יחל": מדרש אגדה (בובר) בראשית ד:כו - דבר אחר הוחל. התבטל, כמו: לא יחל דברו (במ' ל:ג), כתרגומו לא יבטל[7]. דוגמא אחרת שרבו בה הפירושים (וכן רבו הדעות בענין שרשה של המלה): הושע ח:י - וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים; רד"ק פירש את המלה כלשון התחלה: רד"ק - ויחלו מעט - ענין תחלה. אולם רש"י פירשה בגמרא כלשון ביטול, כמו "לא יחל": בבא בתרא ח. - ויחלו מעט... פסוק זה בלשון ארמית נאמר, אי תנו כולהו - עתה אקבצם, ואם מעט מהם - יחלו ממשא מלך ושרים; רש"י - יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים, יחלו, כמו: לא יחל דברו (במדבר ל). נמצא איפוא, שלמלים בעלות אותיות 'חל' יש מספר משמעויות הנראות כסותרות זו לזו: התחלה והמתנה, תקווה וביטול, וצריך למצוא את המחבר בין משמעויות אלו. נראה בביאור הדברים: פעמים רבות אנו מוצאים בלשון הקודש שמלה אחת מבטאת הוראות הפוכות. הטעם בזה הוא, לפי שלפעמים אותה מציאות עצמה מולידה שתי תוצאות הפוכות, כלהלן. הבאנו בתחילת הדברים שהתרגום הרגיל של המלה "ויחל" הוא "התחלה" ["שרי" בארמית], המורה תמיד על היתר ופתיחה. ברם, המתבונן יבחין שמציאות זו של היתר ופתיחה, מלבד תחילת דרך וכיוון חדש שהיא נושאת בכנפיה, היא גם מביאה קץ למה שהיה קודם לה. למשל: המתיר קשר בכדי להשתמש בחבל לצורך אחר, מוותר על התפקיד ששימש לו אותו הקשר עד כה. וכן הפורץ חלל בקיר לצורך עשיית חלון או דלת אכן פָּתַח פֶּתַח חדש, אך בה בעת השאיר פרצה בקיר דרכה יוכלו להיכנס קור, גשם, גנבים וכדומה. נוחילה אליו יתברך שיעזור לנו להתחיל רק התחלות טובות, יחולל עלינו שנה מבורכת ויחל את עצת אויבנו המזימים לחלל את שמו. [1] שכולן נגזרות משרש 'חל' לדעת מחברת מנחם. [ערך זה מכיל חמש עשרה מחלקות!]. [2] "שרי" הוא התרגום הרגיל להתחלה, למשל: ת"א בר' ו:א, מד:יב; במ' כה:א; דב' טז:ט. ת"י שופ' כ:מ, ש"א כב:טו. [3] התרגום הרגיל של ישיבה והמתנה, כמו: בר' כב:ה - שְׁבוּ לָכֶם פֹּה; ת"א - אוריכו לכון הכא. ראה גם שמ' כד:יד, במ' ט:ח, ט:יט, כב:ח. [4] לדעת רד"ק. [5] ומכאן גם לשון בקשה, כמו: ש"ב יח:יד - לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ; מצ"צ - אוחילה - אבקש, כמו: אחלי אדוני (מ"ב ה:ג). מ"א יג:ו - וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי ה'; ת"י - וְצַלִי נְבִיָא דַיָי קֳדָם יְיָ; מצ"צ - חל - ענין בקשה כמו ויחל משה (שמות לב). מלאכי א:ט - וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל; מצ"צ - חלו - ענין תפלה כמו ויחל משה (שמות לב). יר' כו:יט - וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה'; ת"י - וְצַלֵי קָדָם יְיָ. [6] פירש שם מהרש"א (ת"ד) - שבועתו של אברהם אבינו לאבימלך מלך פלשתים שלא ילחם בו (ראה בר' כא:כג) בוטלה. משום שכוונת השבועה היתה שלא ימשול האחד בשני1, והם הפרו אותה, שנאמר: וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד:ד). ~~~תת הערה - 1שבועת אברהם התחדשה בימי יצחק, כלשון הכתוב: תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ (בר' כו:כח); וביארו במדרש שהיא המשך של שבועת אברהם אבינו: מדרש אגדה (בובר) בר' כו:כח - תהי נא אלה שהיה לנו עם אביך אברהם, כך יהיה בינינו ובינך. והסביר ר' בחיי שבשבועה הזאת החדשה התחייבו שני הצדדים לחיות בשלום: רבינו בחיי שם כו:כז - תהי נא אלה בינותינו, שלא נזיק זה לזה. ואת הברית ההדדית הזאת הפרו הפלשתים ברדייתם על ישראל. [7] וכן פירש רבינו יונה, ש"לא יחל" הוא לשון מניעה וביטול: שערי תשובה שער ג:ריב - רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר (משלי כה:כג)... "תחולל" מלשון חלילה, וכן: לא יחל דברו (במ' ל:ג) - לא יבטל. וכן: אז הוחל לקרא (בר' ד:כו) - אז נמנע. וראה גם הכתב והקבלה לבר' ד:כו. ועי' חזקוני, הדר זקנים ומלבי"ם לבמ' ל:ג.

תקציר המאמר לפררשת לך לך: בפרשת השבוע, אנו מתוודעים לראשונה לאחיינו של אברהם, לוט. האם יש משמעות שרמוז בשמו, אשר עשוי לספק תובנה לגבי בחירותיו ומעשיו? חכמינו פירשו שמות רבים כרמזים לאופיים (ראו למשל תנח' האזינו ז'), ואכן אמרו זאת גם על שמו של לוט (תנח' וישב ו'), אך במקרה זה לא ציין המדרש למה השם מרמז עליו (אך ראה פי' עץ יוסף על אתר). במאמר זה נסינו לקבוע את המשמעות הבסיסית של השם על ידי השוואתו למילים אחרות בשפת הקודש המכילות את שתי האותיות 'לט' - אותיות העיצור של המילה. אנו מקווים שההצעות שלנו יעזרו לפתור את ה"לוּטה" (התעלומה) הזו ולהאיר מושגים העטופים ב"עלטה". בר' יב:ד - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט. בעל הספר אבני שיש מציע יסוד משותף לשלשה שרשים בעלי אותיות 'לט', וזה תורף דבריו: ספר אבני שיש (ערך 'מלט'): 'מלט', 'פלט', 'שלט', יוצאים ממקור אחד [היינו הגנה / הצלה], כדלהלן: 1. מלט - מורה על הניסה כדי להציל נפשו מסכנת מות טבעית או מסכנה אחרת. כמו: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ (בר' יט:יז); הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תה' קכד:ג). 2. פלט - מורה לפי הנראה על הניסה וההצלה ממלחמה ומפני החרב: וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בר' יד:יג) - שנפלט מהמלחמה; פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ (תה' יז:יג); וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן (יר' מד:כה). 3. שלט - שנושאים הלוחמים להגן על נפשם[1]. ומזה יוצא ג"כ השרש 'שלט' המורה על הממשלה, שתכליתה היא להגן על יושבי הארץ: הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בר' מב:ו); מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז:יט). ועוד: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת (שם ח:ח) - שמורים על שלטון הממשלה להגן על הארץ ויושביה[2]. ונראה לע"ד להוסיף למשפחת נגזרי אותיות 'לט' עוד מספר שרשים: 4. קלט 5. עלט 6. חלט 7. לטא 8. לטש 9. לוט., כדלהלן. 4. קלט - במ' לה:יא - ערי מקלט. וכן במובן "קלוט", היינו סגור (סגירה וכיסוי הם מסוגי שמירה): וי' כב:כג - וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט; רש"י - וקלוט - פרסותיו קלוטות. 5. עלט - בר' טו:יז - וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה; ענינו חושך, שמתואר רבות ככיסוי וסתר[3]. וכך מתואר גם העלטה, כגון: יחז' יב:ו - עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה; אברבנאל - צוהו שיעשה... בגדים... ויוליך על כתפו... כאילו הוא בסתר בעלטה[4]. וכן יש שרמזו לקשר בין "עלטה" ל"וילט", [וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג)] כי ענין שניהם הוא כיסוי[5]. 6. חלט - מ"א כ:לג - וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ; ת"י: וְגַבְרַיָא נְחִישׁוּ וְאוֹחִיאוּ וְחַטְפוּהָא - לשון חטיפה. ע' פירוש רש"ר הירש לבר' טו:יז[6], שקישר בין 'עלט' ל'חלט' שענין שניהם הוא העלמה מן העין, היינו שתוצאת שניהם - החשיכה והחטיפה - היא הסתר וכיסוי מפני הראייה. 7. לטא - ויק' יא:ל - וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת; אונקלוס תרגם "לטאה" במלה "וחלטתא"[7]: ת"א - וְיַלָּה וְכֹחָא וְחַלְטְתָא וחֻמְטָא וְאָשׁוּתָה. שמא יש להציע שלכך בחר אונקלוס בשרש 'חלט' (כמו "ויחלטו" המתורגמת "וחטפוהא", כנ"ל) - משום שהלטאה היא שרץ זריזה במיוחד, ונמלטת בחטף בחורים וסדקים[8]. 8. לטש - בר' ד:כב - תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. הגם שמלאכת לטישה שייכת בכלי חקלאות ודברי אומנות[9], מדגיש רש"י[10] שעיקר ה"אומנות" של תובל קין היתה בייצור כלי זיין, כלי מלחמה[11]: רש"י - תובל קין - תובל אומנתו של קין. תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים. ויש לציין כי רוב אזכורי השרש 'לטש' במקרא קשורים למלחמה / אלימות, כגון: תה' נב:ד - הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ[12]. וגם לטישת כלי החקלאות נחשדה ע"י אדוני הארץ הנכרים ומנעו את ישראל ממלאכה זו בתוך ארצם: ש"א יג:יט-כ - וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ. איך קשורים עניני צחצוח ולטישה לכאן? עד כה התייחסנו למנגנונים שונים של הגנה כגון הסתתרות, בריחה וסגירה. אולם סוג חשוב ביותר של הגנה הוא ההרתעה. עצם הידיעה שיש בידי השכן מחסני-נשק מוכנים וחצים מחודדים עלולה למנוע התקפות מלכתחילה. ואם בכ"ז יחליט האויב לתקוף, אין הגנה עצמית טובה יותר מתקיפה חזיתית בחרבות מלוטשות. וכן יש לציין שבדרך רמז, אותיות 'לטש' הן אותיות 'שלט'[13], המורה במקרא על המגן של הלוחם ועל המושל, המוטל בראש ובראשונה במשימת הגנת עמו, כנ"ל. 9. לוט - "לוטה" מורה על דבר עטוף וכרוך: ש"א כא:י - הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה; רש"י - לוטה - כרוכה, וכן: וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ (מ"א יט:יג). וכן על סתר, חשאיות, כגון: שמ' ז:כב - וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם; רש"י - בלטיהם - לחש... בלט ובחשאי. סנהד' סז: - אמר רבי חייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים; רש"י - בלטיהם... בסתר. 10. נוסיף שלפי רש"י, שרשו של "מֶלֶט" (טיח) הוא 'לט', המציין כיסוי: יר' מג:ט - וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט; רש"י - וטמנתם במלט - מ' זו יסוד נופל היא בתיבה, כמו: מקום, מעמד, מעשה, ויסודו לט כמו: וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט:יג) - לאט אותה בתוך הטיט במלבן[14]. ונראה להציע שמכאן נגזר אף שמו של "לוט". הרי בכל צעד חשוב בחייו, לוט נָס או הסתתר מפני אויב, מפני צרה / סכנה או מפני נסיון כל דהוא, כדלהלן: 1. בתחלת דרכו, הרי נמלט מצרת רצח אביו (ע"י נמרוד [ע' רש"י בר' יא:כח]) לתוך חֵיק אברהם. 2. אח"כ נמלט מדרכו של אברהם (שמעמדו אולי נחשב לו כאיום מדומה להצלחתו הוא, כמוסבר למטה) לעיר סדום. 3. ואז במחלמת ד' מלכים את החמשה הוא נשבה ומשם הוא ניצול ונמלט מן השבי (בר' יד:טז), 4. ובסוף נמלט גם מהפיכת סדום במערה (בר' יט:כ). ושים לב ששרש 'מלט' מופיע רק חמש פעמים בכל החומש (בניגוד לשאר ספרי תנ"ך) - וכולם אצל לוט בן אחי אברהם: 1-2. בר' יט:יז - הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. 3. בר' יט:יט - וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. 4. בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. 5. בר' יט:כב - מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה. וגם שלוש פעמים נקט המלאך כאן במלה "המלט", ואף פעם אחת לא הזכיר את המלים "לנוס" או "לברוח". גם לוט הזכיר לשון "מלט" פעמיים, הגם שהוסיף את המלה "לנוס" בסוף. מה מיוחד במלה הזאת, ומדוע שינה לוט בסיום דבריו? נקדים עם דברי רש"י על צוויו של המלאך "ההרה המלט": רש"י בראשית וירא יט:יז - ההרה המלט - אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בר' יב:ח). שההסבר הפשוט הוא בכדי להנצל בזכותו של אברהם. לוט מסרב, אמנם עם נימוק: בר' יט:יט - וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. המפרשים פירשו שהיה ירא לוט שמא לא יוכל לרוץ ולהגיע בזמן. ברם, לוט בעצמו מוסיף טעם לבחירתו בעיר צוער: בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר. דהיינו שהיא צעירה ו/או קטנה (ראה במפרשים). יש להציע שסיבה אחת שלוט פחד לברוח לחיק אברהם היא היא הסיבה שברח ממנו מלכתחילה, שביחס לגדלותו של אברהם, לוט הרי הוא קטן; ובהשוואה לצדקת דודו, הרי הוא רשע. מכאן: בר' יט:יט - פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. ואין לי מקום להמלט ולהחבא מגדלותו וצדקתו. אולם בצוער -עיר קטנה וצעירה- אחשב לאדם חשוב וצדיק ביחס אליהם - ראש לשועלים[15]. ויש לדייק עוד בלשונו של לוט: בר' יט:כ - הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה... לשון "לנוס" מתייחסת לבריחה הפיזית, כדפירשו המפרשים הנ"ל, היינו שירא שמא לא יגיע למקום במהרה. לעומת זאת: ...וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה. כלומר, גם אם בית אברהם היה קרוב לנוס אליו, אני מעדיף להמלט ולהחבא אצל קטנים ממני, מקום שאני נחשב לצדיק[16]. שמו של לוט א"כ מבטא בדיוק נמרץ את אישיותו הוא - להתחמק, להישמט ולהימלט מן הנסיונות. בניגוד לדודו שעמד בניסיונות, ובכך עלה במעלות הצדקות והגדולה, לוֹט נתקע לצמיתות - לוּט בערפל ובעלטה. עלינו ללמוד מכשלונו של לוט ולשאוף לגדולתו של אברהם אבינו, נשיא אלוקים. [1] ש"ב ח:ז - וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב; רד"ק - שלטי הזהב - מגיני הזהב; מצ"צ - שלטי - כעין מגן. [2] כלומר, בהשאלה מ'שלט' בהוראת מגן (או נרתיק הנושא נשק - ע' רש"י בש"ב שם). [3] כדמצינו אצל החושך הנקרא "צלמות": תה' מד:כ - וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת; רד"ק - מכוסים בחושך הגלות. ונראה להציע שמשמעות המלה "לייט" בארמית, קללה נובעת מכאן, היינו שישב המקולל מכוסה בחושך וצלמות. שוב ראיתי שכן כתב בספר "ממעמקים" (בראשית, דף 91). [4] וראה גם רש"ר הירש דב' יז:יד. [5] ראה ספר בעליל לארץ, דף קטו; אגרא דכלה (בראשית טו:יז), אור חדש (שם שם). [6] נמצא בפירושו לבר' טו:ט-כא במהדורת מוסד יצחק בריואר. [7] גירסת ספר "אונקלוס המוגה והמדויק", ושל "חומש המאור" (בניגוד ל'והלטתא' במהד' אחרות. [8] וכן מסוגלת לטפס בקירות מאונכים חלקלקים ועל התקרה בעצמה. כל אלו התכונות מעניקות לה דרכים רבות להימלט מכל סכנה צפויה. ובכך השמות "לטאה" ו"חלטתא" מתארים בדיוק נפלא את כח ההישרדות שלה: היא נמלטת בחטף. [9] כדוגמת: ש"א יג:יט - לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ. וע' רד"ק, הכוה"ק והעמק דבר לבר' ד:כב שכך פירשו את הפסוק בפשטות, וכך משמע גם מרש"י ד"ה "לוטש כל חרש". [10] ע"פ המדרש: ב"ר כג:ג - תובל קין... תבל עבירתו של קין [שהרג בלי כלי זיין] אבל זה לוטש כל חורש נחושת וברזל. [11] וכך פירשו רוב המפרשים (ע' ריקאנטי [ד:כב], אברבנל [ד:כ-כב], תולדות יצחק [ד:יז]). וכך מסכם הזוה"ק (ג:עו,ב) את חייו של תובל קין: תובל קין אפיק זייני קטולא לעלמא [הוציא כלי הריגה לעולם]. [12] ומעין כך גם בלשון שנון: תה' סד:ד - שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם. משלי כה:יח - וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן. [13] ראה גם חומש פרח שושנה (בר' ד:כ), תרגומנא (וי' כ, דף תקנב), שהעירו גם הם על קירבה זו בענין אחר. [14] ראה גם יריעות שלמה (א:קד.), ע"ש. [15] השוה אבות ד:טו. [16] ויש להעיר שבספר איוב פירש"י "אמלטה" כלשון השמטה: רש"י איוב א:טו - ואמלטה - אין מליטה אלא לשון השמטה. אף כאן י"ל שלוט משתמט מצדקותו של אאע"ה, ומן אחריותו ללכת בדרכו.

תקציר המאמר: פרשת וירא מספרת על חורבן סדום ועמורה הרשעה. אנו מוצאים את אברהם מתחנן - עם חוצפה מדהימה - בשם הסדומיים הברברים. מה יכול היה להיות המניע שלו לפעול בצורה כה נועזת לתמיכה במקום כה נבל? אנו מאמינים כי ניתן למצוא רמז לתשובה על ידי בדיקת המילים הרבות בהן התורה משתמשת בתיאור ההרס של העיר. לא פחות מחמש מילים שונות משמשות לתיאור חורבתה, ובראשן המילה "שחת", המופיעה שמונה פעמים בענין. ההבדל בין מילים אלה, והקשר בין הופעתה של "שחת" כאן ובפרשת החטא העגל הזהב - אני מאמין עשוי לספק רמז למניע שמאחורי ההעזה הבלתי צפויה של אברהם בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר. שרש 'שחת' מופיע שמונה פעמים בפרשת וירא, יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. ויש להבין את משמעותו של שרש זה. עוד יש לציין, שמלבד שרש 'שחת' המתאר את הריסת סדום, מופיעות ארבע מלים אחרות המתארות את הריסתה: 1. "לכלות" (יח:כא). 2. "לספות" (יח:כג-כד; יט:טו, יז). 3. "להמית" (יח:כה). 4. "להפוך" (יט:כא, כה, כט). יש להבין את ההבדל בין המילים הללו, ומהו המסר שהן מלמדות אותנו. שאלה גדולה נוספת יש לברר בפרשתנו: איזה ענין יש לאברהם אבינו שאנשי סדום הרשעים ינצלו? נתמקד קודם בשרשה של המלה "התשחית" – שרש 'שחת'. מצינו שרש זה ביחס לחטא העגל: שמות לב:ז - לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. חז"ל פירשו את המלה כלשון קלקול וכלשון חבלה[1]: שמות רבה מב:א - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), ואין שחת אלא שחבלו מעשיהם, כד"א: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). תנחומא כי תשא פ' כ - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). רש"ר הירש מדייק שלא הרי קלקול כהרי השמדה גמורה, כי "השחתה" נגזרת מהמלה 'שחת', סוג של בור / מלכודת[2]: רשר"ה בראשית ו:יא - וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ - 'שחת' מורה על קלקול, ולא על השמדה... הוראת היסוד של 'שחת': בור. אולם הכורה שחת איננו מתכוון לטובה... אלא רצונו לתת מכשול לפני ההולך בדרך. הַשַחַת / בּוֹר הוא מקום ירוד / שקוע, מקום בו נכלאים. וכפירושו במישור הגשמי, כך ברובד הרוחני מורה "השחתה" על ירידה ושקיעה: רשר"ה דברים ד:טז - פֶּן תַּשְׁחִתוּן - 'שחת' הוא בור, ו'שחת' מציין את השקיעה, את הנפילה מן הדרך המוליכה אל הישע הרוחני. משרש 'שחת' מצינו גם תיאור של מום כלשהו: וי' כב:כה - מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם[3]; ת"א - חבולהון בהון מומא בהון. וכן תרגומו של שרש 'שחת' בכל מקום, כגון: בר' ט:יא - וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ; ת"א - ולא יהי עוד טופנא לחבלא ארעא. "חבלה" מתורגמת כשבירה: ישע' י:כז - יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ... וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן; ת"י - תֶּעְדֵי... נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ וְיִתְּבְרוּן עַמְמַיָא מִן קֳדָם מְשִׁיחָא. לפי רמב"ן, גם המום הוא סוג של השחתה[4]: דב' לב:ה - שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם; רמב"ן - שחת לו לא בניו מומם - המום יקרא השחתה, כמו שנאמר: כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם (וי' כב:כה), וכן: וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לה' (מלאכי א:יד), יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו. לסיכום: נקטו הקדמונים מספר מושגים על מנת להבהיר את מהותה של המלה "השחתה": 1. קלקול / מום. 2. חבלה / שבירה. 3. שקיעה. יש לציין שמצינו הוראות דומות גם לשרשים אחרים בעלי אותיות 'חת', ואלו הם: 1. שחת 2. פחת 3. תחת 4. חתם 5. חתה 6. נחת 7. חתן 8. חתת 9. חתך 10. חתר 11. חתף 12. חתל. נבדוק אותם כעת אחד אחד. 1. שחת - א. בור (מקום ירוד / שקוע); ב. מעוות / מנוון / מנוול (מצב ירוד / שקוע); ג. קלקול (גשמי או רוחני): א. תה' צד:יג - עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. תה' נה:כד - וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. ב. בר' ו:יב - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. שמ' לב:ז - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. ג. בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר. 2. פחת - א. בור (מקום נמוך / שקוע); ב. חסר / שפל (ירוד באיכות): א. ש"ב יז:ט - בְּאַחַת הַפְּחָתִים. שם יח:יז - אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל. ב. ויקרא יג:נה - פְּחֶתֶת הִיא. 3. תחת - א. שפלות יחסית; ב. במקום / תמורת (כאילו שהתחליף יושב תחת המקור ומוכן להחליפו לעת הצורך[5]); ג. בעבור / בגלל / למען (המניע היסודי, השוכן מתחת לפני השטח): א. יהושע טז:ג - בֵּית חוֹרֹן תַּחְתּוֹן. מ"א ו:ו - הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה. ישע' יד:ט - שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ. שם יד:יא - תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה. ב. ישע' נה:יג - תַּחַת הַנַּעֲצוּץ. ישע' ס:טו - תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה. תה' מה:יז - תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ. בר' ל:ב - הֲתַחַת אֱלֹהים אָנֹכִי. ג. ש"ב יט:כב - הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי. דב' כח:מז - תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ. 4. חתם - חותמת השוקעת בעומק השעווה / טיט): אסתר ג:יב - וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ [החותם שבטבעת שימש להשקיע ולהטביע רושם עמוק בלתי מחיק]. 5. חתה - הורדה / הַמְטָרָה, כלשון הכתוב: משלי כה:כב - כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ[6]. כך משמע מלשון מדרש שכל טוב לפרשתינו: שכל טוב (בובר) בראשית יט:כד - וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית... כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים. 6. נחת - ירידה, חניה, שקיעה: ירמיה כא:יג - מִי יֵחַת עָלֵינוּ[7]. תהלים לח:ג - וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ[8]. 7. חתן - נחיתה, שקיעה. יריעות שלמה מקשר בין "נחת" ל"חתן", לדעתו שרש שניהם הוא אותיות 'חת': י"ש א:קיב,ב (ת"ד) - שם 'חת' - להוראת השקיעה והירידה... והוא ענין נחת רוח - הגעה למנוחה וחניה. ומשרש 'חת' נגזר מלת "חתן", כמו: עוד מי לך פה חתן (בר' יט:יב), והתחתנו אתנו (בר' לד:ט). שהוא מי שקונה לו חניה במשפחה ומשתקע בה[9]. 8. חתת - שבירה (גשמית או נפשית) [10]: גשמית: יר' מט:לז - וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם. שם נא:נו - וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם. נפשית: דב' א:כא - אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. ישע' ז:ח - יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם. 9. חתך - כריתה: דניאל ט:כד - נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ; מצ"צ - נחתך - נגזר כי שניהם הם מענין כריתה. 10. חתר - חפירה / שבירה לשם מטרה, כגון: שמות כב:א - אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב. יחזקאל ח:ח - וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר. 11. חתף - תפישה / לכידה בבאר שחת (כך משמע מפירוש ראב"ע, שהשווה את פועל "יחתוף" לפועל "ישחית"): איוב ט:יב - הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ; אב"ע - הן יחתוף - ישחית כמו: כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב (משלי כג:כח)[11]. נראה לפי זה שראב"ע פירש "יחתף" כאן כמו "לכידה בשחת", כדוגמת: איכה ד:כ - מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם; רש"י - בשחיתותם - בגומות שחפרו; אב"ע - בשחיתותם - כמו: בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ (יחז' יט:ד). 12. חתל - תיקון שבר, כלשון הכתוב: יחז' ל:כא - בֶּן אָדָם אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב[12]. תיקון שבר הוא אמנם היפוכו של שבירה וניתוק, ברם, כפי שמצינו בהרבה שרשים המורים על דבר והיפוכו (כדוגמת 'שרש', 'דשן' וכדומה), כך אצל 'חתל', החפץ המתקשר ומתדבק בו-זמנית מתנתק מחפצים אחרים[13]. עם הרקע של המשמעויות המשותפות למלים בעלות אותיות 'חת', נחזור לשאלתנו לעיל בדבר ההופעות הרבות של שרש 'שחת' המוזכרות לגבי חורבן סדום, וההבדל בין מלה זו למלים האחרות המופיעות בענין. במבט ראשון, היה נראה שכל מאמציו של אברהם אבינו להצלת סדום עלו בתהו, שהרי בסוף סדום נהרסה ונחרבה עד היסוד. אמנם, בהתבוננות מעמיקה בכינויים השונים שהוזכרו במשא ומתן שבין אברהם לקב"ה ביחס להרס סדום ("כלה" / "תספה" / "להמית" / "שחת"), מתגלית תמונה אחרת: א. הקב"ה פותח את דבריו בענין הריסת סדום במלה "כלה": בר' יח:כא - וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; המלה "כלה" מורה על מחיית המקום לחלוטין. אונקלוס תרגמה במלה "גמירא": ת"א - ואדון הכקבילתהון דעלת לקדמי עבדו אעביד עמהון גמירא[14]. במקומות אחרים "כלה" מתורגמת "שיצי" (כריתה): במ' טז:כא - הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע; ת"א - וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן. דב' לב:כג - חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם; ת"א - אשיצי בהון. ב. אולם, בתשובתו, אברהם השתמש במלה "תספה": בר' יח:כג-כד - וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם; אמנם בת"א כאן המלה "תִּסְפֶּה" מתורגמת "תשיצי" (כריתה), אך מצאנו אותה מתורגמת גם במלה הארמית "תלקי" (לשון מלקות): בר' יט:טו - פֶּן תִּסָּפֶה בַּֽעֲוֹן הָעִֽיר; ת"א - דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא. יט:יז - הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶֽה; ת"א - לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי. ג. אברהם אבינו ממשיך להעתיר בעד העיר, אמנם משנה את לשונו שוב ומשתמש במלה "להמית": בר' יח:כה - חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע; אף "להמית" מתורגמת כאן "לשיצאה", ברם, בכל המקרא התרגום הוא תמיד "קטלא" (-"להמית". ראה בד"מ להלן לז:יח). המלה "להמית" תמיד מתייחסת לנפשות וליחידים ולא לעיר כולה. ד. בסיום דבריו, אברהם שוב נקט בפועל שונה – "שחת": בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר. כבר ראינו לעיל שפירשו הקדמונים את המלה "שחת" כקלקול ושקיעה, והיא מתורגמת תמיד "חבלה", לשון שבירה[15]. אין ספק שאברהם אבינו ראה וידע את גודל רשעותם של אנשי סדום, ובוודאי עלה בדעתו מלכתחילה שאפשר שלא ימצא בעיר אפילו צדיק אחד מלבד לוט ומשפחתו[16], ועיקר הפצרותיו היו למעט ולצמצם את גודל העונש, כלהלן: הקב"ה בישר לאברהם שרוצה הוא "לכלות" את העיר שמשמעו כליון מוחלט. אברהם ענה בלשון "תספה", לשון דומה אך לא זהה, כיון שלפעמים "ספה" מורה על הלקאה ולא על כליון, וכמו שהתבאר. מכיון שהקב"ה כביכול שתק ולא הגיב, המשיך אברהם אבינו והזכיר את המלה "להמית", כלומר, שמא ניתן להציל כמה בודדים ממוות. שוב לא מחה הקב"ה, וסיים אברהם אבינו במלה "שחת", מלה שאינה מורה כלל על כליון ומחייה, אלא על קלקול / מום, שקיעה ושבירה - מצבים שניתן להתגבר עליהם - כל עוד המקום לא אבד לחלוטין. מבחינה זו נראה שאברהם אכן הצליח במטרתו, שהרי מאז שפתח בדבריו, המלה "כלה" כבר לא נזכרת[17], והרס סדום מתואר רק במלים "השחתה" ו"הפיכה". ואכן, המקום לא נמחק מכל וכל, כי שארית מה כן נשארה[18]. לכאורה, שארית זו נשארה אך ורק בזכות עתירותיו המרובות של אברהם. עוד שאלנו בתחילת הדברים: מה ראה אברהם אבינו לטרוח עבור הצלת אנשי סדום הרשעים? שמא רמזו לנו חז"ל את התשובה במדרשים שצוטטו לעיל: שמות לב:ז - לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. שמות רבה מב:א - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), ואין שחת אלא שחבלו מעשיהם, כד"א: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). תנחומא כי תשא פ' כ - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). חטא העגל, החטא הגדול בתולדות עם ישראל ובכל זאת מכונה "רק" במונח השחתה - קלקול ומום - היתכן? אלא, שהישרדות עם ישראל גם במקרה זה נובעת מזכותו של אברהם אבינו, שראה את הנולד. כלומר, כל עבירה שלא יעשו ישראל לעתיד לבא בוודאי לא תגיע לדרגת רשעותם של סדום. ואם סדום עצמה לא נמחקה כליל, ו"רק" נשחתה, על אחת כמה וכמה שגם עם ישראל ישרוד לעולם - וגם נצח ישראל לא ישקר (ש"א טו:כט). [1] וכן הוא תרגומו של פועל 'שחת' בכל מקום, כגון: בר' ו:יב - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ; ת"א - וחזא ה' ית ארעא והא אתחבלת ארי חבילו כל בסרא אנש אורחיה על ארעא. [2] יר' ה:כו - הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ. יחז' יט:ד - בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ. תה' נה:כד - תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. [3] אב"ע וי' כב:כה - משחתם בהם - המ' נוסף והת' שרש, מגזרת השחתה. [4] מום מציין בדרך כלל פגם וקלקול, אולם מצינו גם מום "חיובי", כמו שאמרו בגמרא: נדר' סו: - קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך; תוס' - מום יפה - כלומר יפה מאום שום דבר יפה, כמו: וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם (איוב לא:ז). [5] מעין המלה lieu-tenant בלעז, הקצין הכפוף, העומד להחליף את המפקד לעת הצורך. [6] כך כתב יריעות שלמה: י"ש א:ס,ב (ת"ד) - גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ (משלי כה:כב) - הורדה סתם. [7] מצ"צ ירמיה כא:יג - יחת - ענין ירידה כמו חציך נחתו בי (תהלים לח). [8] מצ"צ תהלים לח:ג - נחתו, ותנחת - ענין ירידה כמו מי יחת עלינו (ירמיהו כא). [9] הקבלה למלה המורה על חיתון מחד ולמנוחה וחניה מאידך מצינו בשרש 'שדך', שמשמש בלשון חז"ל לעניני קידושין (שבת יב.), ובתרגומים הוא מורה על שיכוך, שקט והרגעה, כמו: בר' ח:א - וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם; ת"י - ואשתדכו מיא. במ' יז:כ - וַהֲשִׁכֹּתִי... תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ת"י - ואישדיך... תורעמות ב"י. שופ' ג:יא - ותשקט... ארבעים שנה; ת"י - ושדוכת... ארבעין שנין. מ"ב יא:כ - והעיר שקטה; ת"י - וקרתא שדוכת. אסתר ז:י - וחמת המלך שככה; תרגום - ורתחא דמלכא אשתדיכת. תה' צ:יא - וכיראתך עברתך; תרגום - צדיקיא דדחלין מנך משדכין רוגזך. [10] מפורש ברד"ק (ערך 'חתת'): כלומר שברים ומורא... וכלם ענין שבירה. [11] כבר השווה ראב"ע את שרש 'חתף' ל'חטף' - שניהם מורים על לכידה / תפישה: משלי כג:כח - אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב; אב"ע מכת"י (תורת חיים) - אף היא - הזונה כפי שתוכל לחטף האנשים, היא תארוב לזנות עמהן. במקום אחר פירש ראב"ע את מלת "ותשחיתם" כלשון חטיפה: שמ' ז:כז - אָנֹכִי נֹגֵף... בַּצְפַרְדְּעִים; אב"ע - נגף כמו משחית, וכן כתיב: וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם (תה' עח:מה)... אמרו שהוא מין דג... ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם (אמנם חז"ל דרשו את הפסוק בתהלים עח:מה שציטט ראב"ע בצורה אחרת [ראה שמ"ר בא טו:כז; שם וארא א:י]). [12] וכן כריכה בבגדים, כגון לתקן את איברי הוולד הרופפות: יחזקאל טז:ד - בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ... וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ; רד"ק - כמו שמלפפין את הולד ומחתלין אותו בחתלת בגדים וקושרין אותו לתקן איבריו ולישרם. [13] בדומה ל"גדות" הנהר המהווים חתך מבחינת שטח האדמה, ומאידך, מגבילים מכילים ומאגדים את מי הנהר, (ומכאן הקירבה בין "תתגודדו" ל'אגד' בדרשתם ז"ל: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות). [14] וכן ת"י (יר' ל:יא). והיא לשון כליון, כגון: תה' ז:י - יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים; רש"י - יגמר - ל' כליון, וכן פתר מנחם: גמר אמר (תה' עז), גמר חסיד (שם יב) וכן כלם. [15] כך ת"י בנביאים: ישע' י:כז - יָסוּר... וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן; ת"י - תֶּעְדֵי... וְיִתְּבְרוּן עַמְמַיָא מִן קֳדָם מְשִׁיחָא. [16] שנחשבו לצדיקים לענין זה, כפי שמשמע מרש"י והמדרש על פי פירוש רע"ב: בראשית יח:כד, לב - אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם... וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה; רש"י - על פחות לא בקש. אמר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם [ע"פ ב"ר מט:יג]; פירוש ר' עובדיה מברטנורא באשית יח:כט - שאברהם לא בקש על פחות מעשרה שהיה סבור שיהיו בסדום עשרה צדיקים לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו הרי עשרה. [17] וגם כשהמלאכים הזכירו לאחר מכן את המלה "תספה" (יט:טו, יז) היא מתורגמת "תלקי" כנכתב לעיל. עוד אפשר לפרש שהזכירו את המלה רק בכדי להאיץ בלוט, כמו שמשמע מהפסוקים, אבל כליה ומחיית המקום כבר ירדו מהפרק. [18] שהרי העיר צוער לא נחרבה, כמשמעות הכתוב (דב' כט:כב, בר' יט:כ-כא, רש"י יט:כה. וי"א שנחרבה אח"כ; ראה פנים יפות בר' יט:כ. וראה גם רמב"ן בר' יט:כ בענין זה). ואף העיר סדום שנהפכה, יונתן פירש שמשמעות "הפיכה" היא ריחוק השכינה ממנה (ולא משמעות של כלוי מוחלט): עמוס ד:יא - הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה; ת"י - רָחֵיק מֵימְרִי יַתְכוֹן כְּמָא דְרָחֵיק יְיָ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה. (ומצינו שהוראת "הפיכה" היא חזרה לאחור/ נסיגה [ולא כלוי]: שופ' כ:לט - וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה; ת"י - וְאִתְחֲזַר אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל בִּקְרָבָא; מצ"ד - בעת אשר נהפך איש ישראל לנוס).

תקציר המאמר: פרשת חיי שרה מכילה שתי מילים נדירות: 1. אליעזר, משרתו של אברהם, בבקשתו מרבקה לשתות מים, משתמש במונח "הַגְמִיאִינִי" (תני לי לגימה). 2: לעומת זאת עשו משתמש במונח ייחודי לחלוטין (במקרא) בכדי להרגיע את רעבונו: הַלְעִיטֵנִי (לשפוך לתוכי). חיבור השבוע בוחן את המלים הללו לעומק ואת שיעורי החיים העמוקים לאותם הצמאים לאמת. בראשית כד:יז - וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. בראשית כה:ל - וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. אליעזר בקש מרבקה לשתות בלשון "הגמיאיני". חז"ל דרשו פסוק במשלי אודות צדקותו של אליעזר על שהתבטא בצורה זו: במ"ר כא:כ - זש"ה: צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג:כה) - זה אליעזר, שאמר לרבקה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בר' כד:יז) - כדי גמייא. ואת סוף הפסוק במשלי דרשו על עשו: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (שם) - זה עֵשָׂו, שאמר ליעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא (בר' כה:ל). א"ר יצחק בר ר' זעירא, עֵשָׂו פער פיו כגמל; אמר: אפתח פי ואתה מכניס. התם תנינן (שבת כד:ג): אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. בקשת "מעט מים" של אליעזר כבר מעידה על צניעותו ועדינותו; ובצירוף "הגמיאיני" נחשפת צורת חשיבה של צדיק. "הגמיאיני" מורה על "כדי גמייא" , היינו רק מה שאדם מסוגל לבלוע בבת אחת . מאידך, "הלעיטני" היא מלשון הלעטת הגמל, כמות גדולה ביותר. אולם אם כן, לכאורה הפסוק "אוכל לשובע" היה מתאים יותר לעֵשָׂו, שבקש למלא את כריסו עד לשובע, "ובטן... תחסר" מתאים לאליעזר, שהרי כמות קטנה אינה משביעה! אמנם, בבדיקת עומק המלים יתגלה בעזרת ה' ביאור הדבר. רד"ק חיבר את מלת "הגמיאיני" עם מלים נוספות בערך 'גמא': רד"ק (ערך 'גמא') - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (בראשית כד:יז), השקיני. וכן בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט:כד), כאילו מרוב קלותו ומהירותו [של הסוס] ישתה הארץ . מוסיף רד"ק בשם אביו שגם לשון "מגמת פניהם" נגזרת מן 'גמא', וענין שניהם הוא שתייה: וכן פירש אדוני אבי עליו השלום מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א:ט)... כלומר יבאו בעזות פנים כאילו רוח קדים שהיא עזה שתתה פניהם או השקתה . רשר"ה הוסיף לנגזרי 'גמא' את המלה "גם" , כלומר הוספה על הקיים : רשר"ה בראשית ב:ז - ויפח באפיו - ויפח באפיו נשמת חיים... משמעות [שרש] "אפף": לשאוף אל קרבו בתשוקה. ומכאן מלת הקישור "אף"... דברים שנאמרו תחילה... גוררים לתחומם את האמור לאחריהם. (והשוה "גם" משרש 'גמא' ו"מגמת פניהם" [חב' א:ט]). ואכן נראה שגם מלים אחרות בלשון הקודש בעלות אותיות 'גם' שייכות למשמעות זו, ואלו הן: 1. גמא. 2. לגם. 3. אגם. 4. גמץ. 5. מגמה. 6. גמיש. 7. גמל. 8. גמר. 9. גמד. כולן מורות על תכונות הקשורות למקור מים והפרנוס בו: שתייה / ספיגה, הוספה / ריכוז, שביעה / גמילה, לחות / גמישות, צניעות / הסתפקות: 1. גמא - 1. שתיה מועטת . 2. עץ קל הגדל על האגם: 1. בר' כד:יז - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ . 2. איוב ח:יא - הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה . שמות ב:ג - תֵּבַת גֹּמֶא . ישע' יח:ב - וּבִכְלֵי גֹמֶא . 2. לגם - "לגימה" = שתיה מועטת בלשון חז"ל: שכל טוב (בובר) בר' כד:יז - ויאמר הגמיאני... מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו . 3. אגם - 1. מקום מקוה מים. 2. עץ קל הגדל על האגם: 1. שמות ז:יט - עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם . 2. יר' נא:לב - וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ; רד"ק - וְאֶת הָאֲגַמִּים - הגמא הגדל על הנהרות שרפו באש שלא ימנעם רוב הגמא מלבא בעיר . 4. גמץ - מין בור: קהלת י:ח - חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל. הבור קולט וסופג את כל הנתון בו, כתכונת האגם . 5. מגמה - שתיה / שאיפה : חבקוק א:ט - מְגַמַּת פְּנֵיהֶם. 6. גמיש - נכפף בלשון חז"ל: יומא סז. - מצוה בשעיר... זמנין דגמיש ליה לרישיה; רש"י - דגמיש ליה לרישיה - יכוף ראשו תחת גופו. ר' שמואל בר נחמני פירש שיוכבד בנתה את תיבת משה מ"גומא" משום גמישותו : שמות רבה א:כ - ותקח לו תבת גמא (שמות ב). למה גומא... ר' שמואל בר נחמני אמר: דבר רך, שיעמוד לפני רך ולפני קשה. גמישותו של הגומא נובעת ממיקומו על המים, אותם הוא סופג ללא הרף, ולכן הוא תמיד לח ורך. 7. גמל - 1. הגמל דומה לגוּמא (בור); שניהם שותים וסופגים את הנתון להם. 2. שרש 'גמל' דומה לשרש כפול: 'גם'-'מל' ("גוֹמֶא" ו"נמול" [לשון כריתה ]), היינו שהגמל גוֹמֶא (שותה) הרבה, ובסוף נכרת מהצורך לשתיה לזמן רב . וכך תרגם אונקלוס את פועל "היגמל" (לשון חיסול וכריתה): בראשית כא:ח - וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל; ת"א - ורבא רביא ואתחסיל . והשוה שרש 'גמר' להלן. 8. גמר - הפסקה . מצינו לשונות "גמר" ו"היגמל" מתחלפות במשנה ובתוספתא: פרה יא:ז - אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ; ר"ש - גמלו - כמו גמרו מלשון: ביום הגמל את יצחק (בר' כא). תוספתא פרה יא:ז - אלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו. 9. גמד - מדת אמה / מדה קצרה (מדה צנועה, כפעולת "גמיאה" - שתיה במדות קטנות): שופ' ג:טז - גֹּמֶד אָרְכָּהּ; רש"י - גומד ארכה - אמה גדומה. יחז' כז:יא - וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ; מצ"צ - וגמדים - כן יקראו אנשי מדה קצרה, והוא מלשון: גֹּמֶד אָרְכָּהּ (שופ' ג:טז) שר"ל אמת הזרוע. המלים הראשונות ברשימה זו מורות על אספקת מים והשימוש בהם. במרכז מערכת זו נמצא אגם / בִּצָּה. הקנים הגדלים על הביצה יושבים לבטח; פרנסתם בדרך כלל מובטחת . בני אדם הנמצאים במצב דומה אינם חשים תחושת לחץ. פרנסתם אינה מעסיקה אותם; כל עוד מגמת מקור מזונותם ממשיכה כרגיל, דאגה מנין? הבטחון במעיין הנובע מספק תחושת שביעה רוחנית; שותים הם בנחת, ללא צורך בצבירת ערימות ומילוי מחסנים לעתיד. וכפי שהגומא המתפרנסת מן הביצה בריאה וגמישה, כך הבטחון מעניק לאדם כחות נפשיים שנותנים לו גמישות ויכולת התמודדות עם מצבים מכל סוג. חיי האדם מתחילים עם תזונה מובטחת מן האם, אז יונק התינוק לגימה אחר לגימה כפי צורכו. תקופת היניקה מסתיימת ב"גמילה", אט אט נגמל התינוק מחלב אמו ומתרגל בהדרגה למזון מוצק . כך מוכנים לאדם בכל שלב בחייו הכלים החיוניים בכדי להתמודד עם האתגרים שיצוצו לו עם היגמלו ממצב הנוכחי למצב הבא . וכן גמל היוצא למסע ארוך - ובכך "נגמל" ממקורות התזונה הרגילים - מצויד בכלים החיוניים להתמודד עם רעבונו. הוא ממלא את בטנו ואת דבשתו די הצורך ויוצא למסע ללא דאגה ופגע. כל זה מרומז במה שבקש אליעזר "הגמיאני" - די לי בבליעה מועטה כעת, ובטוח אני שה' "גם" יוסיף לי בכל פעם את "מגמת" צְרָכַי , כגומא הניזון מן האגם. לעומת השקפה זו, ראיית עֵשָׂו ממוקדת תמיד בסעודה הבאה, וכבר בשעה שבלע מלוא כריסו, דואג הוא למקור הארוחה הבאה, ומה שאכל כעת נבלע בעלטת חשכת בטנו , ירד לטמיון, וכבר עכשיו חסר לו. רצונו של עֵשָׂו בשימושו במלה "הלעיטני" היתה להידמות לגמל, כדברי רש"י: רש"י בר' כה:ל - הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו (שבת כד:ג). עֵשָׂו בקש להידמות לגמל גם מבחינה זו - לנתק את תלותו מכל גורם חיצוני - בראש ובראשונה מ"המשביע לכל חי" (תה' קמה:טז), אבל לגמל יש יתרון גדול על פני האדם המתדמה לו, שכן שביעתו כעת היא שביעה אמיתית, בעוד שעֵשָׂוֵי העולם אינם מפסיקים לדאוג על העתיד ולו לרגע, ולכן אינם שבעים אפילו בעת שכריסם גדושה ומבורצת. כשם שהרשע חי בעולם הזה, כך הוא מתייחס לעולם הבא. הוא אינו מסוגל לקלוט שיש המשך אחר חיי העולם הזה, וכדברי המדרש: אליהו זוטא (איש שלום, פ' יט -ת"ד): אמר [לו] יעקב לעשו... שני עולמות יש לפנינו - העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אינו כן... מיד כפר עשו בתחיית המתים: "מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו?" סופו של העולם הזה לרשע אינו כי אם עלטה - "הפסקת חשמל" מוחלטת, ותו לא . הצדיק מאידך, רואה את מגמת ה' רק להיטיב בכל עת, ועל כן בטוח שימשיך ויוסיף טובה על טובה גם לעולם הבא, וכך באמת יהיה עבורם. שנזכה כולנו לעושר גדול, עושר אמיתי, לשמוח בחלקינו בעולם הזה, ובכך נזכה לאושר ולטוּב חלקינו המובטח לנו גם לעולם הבא.

תקציר המאמר: המאבק בין עשב ליעקב, שפוגשים אותם לראשונה בפרשת תולדות, הוא הרבה מעבר לתחרות אחים או קטטה אישית - הוא מתמצת ביסודו שתי השקפות עולם שונות לחלוטין. מאמר השבוע מתמקד בשורשו של השם יעקב, 'עקב', המופיע בפרשתינו שלוש פעמים עם שלוש משמעויות שונות: א) בגלל, בגין. ב) עקיפה, עקמומיות. ג) חלק האחורי של כף הרגל. נסיהו במאמר למצוא את המכנה המשותף להוראות הללו, ואת הקשר העמוק בין המלה הזאת לבין המאבק המהותי של האחים, המלווה את ההיסטוריה היהודית והעולמית כולו. בראשית כה:כו - וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. בראשית כו:ד, ה - וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל... עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי. בראשית כז:לו - וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי. רמב"ן (בתחילת פרשת עקב [דברים ז:יב] מונה מספר הוראות של שרש 'עקב': א. בגלל, בגין. ב. עקיפה, עקמומיות[1]. ג. החלק האחורי של כף הרגל. מציע רמב"ן (על פי תרגום אונקלוס) הוראה משותפת לכולם: גלגול וסבוב: רמב"ן דב' ז:יב - אונקלוס תרגם חלף... עשאו לשון סבוב, נגזר מן: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישע' מ:ד) - הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן: עֲקֻבָּה מִדָּם (הושע ו:ח) - מסובבת ומוקפת. יאמר, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש [אונקלוס]. ודומה לזה: בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה (דב' טו:י) - בסבתו, מלשון: וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבן (בר' כט:ג). וכן על דעתי, כל לשון עקיבה גלגול וסבוב. עָקֹב הַלֵּב (יר' יז:ט), וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם (בר' כז:לו), וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה (מ"ב י:יט), ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב "ישורון", כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב: וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו (בר' כה:כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל. השם "יעקב" אף הוא נגזר משרש 'עקב': בראשית כה:כו - וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. התורה מייחסת את השם יעקב לחלק האחורי של הרגל בו אחז יעקב. אולם, עשיו ייחס את השם לענייני עיכוב ושהייה (ובהשאלה: רמיה[2]): בראשית כז:לו - וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם[3]. אין ספק שיש במשמעות שרש 'עקב' גם את ההוראות שבפי עשיו: עיכוב, שהייה ורמיה. במבט ראשון, הוראות אלו אינן שייכות להוראת היסוד שנקט רמב"ן לשרש עקב: גלגול וסיבוב. אולם המתבונן ימצא שניתן להסביר את כל ההוראות הנזכרות במשמעות של עיכוב ושהיה כהוראת היסוד שהציע רמב"ן, שהרי סיבוב וגלגול - בניגוד למישור - מהווים עיכוב, שיהוי ומניעה. וכן כל ההוראות השונות של שרש 'עקב' שמנה רמב"ן משתלבות עם הוראות עיכוב ומניעה: א. ביחס להוראת "בגלל" - הרי תוצאת מעשה מסוים (כגון שכָרו) איננה אוטומטית, אלא בדרך כלל מנועה עד השלמת כל אותו המעשה. ב. ביחס להוראות "עקיפה ועקמומיות" - הן היפך היושר הפיסי או העיוני, ובהכרח מונעות ומעכבות התקדמות. ג. ביחס להוראת "עקבי הרגלים" - העקב בולם ומונע התקדמות. ונראה שיש עוד חיזוק לכך בהשוואת המלים בלשון הקודש בעלות אותיות 'עק', היינו: 1. עקב. 2. עקד. 3. עקה. 4. עיק. 5. עקל. 6. עקר. 7. עקש. 8. זעק. 9. עקם. 10. עקץ. 11. עקף. המשותף לכולן הוא עניני סבוב, מניעה / עיכוב, סגר / גבול, צרוּת, צוקה, כדלהלן: 1. עקב - א) גבול / קצה הגוף: אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב (בר' כה:כו). ב) סיום / סגירה של תהליך: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע (שם כו:ה). ג) הגבלת קידום: וַיַּעְקְבֵנִי (שם כז:לו). 2. עקד - קשירה, סבוב וסגר, כפי שפירש רד"ק (ערך 'עקד'): וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ (בראשית כב:ט) - ויקשור. עֲקֻדִּים נְקֻדִּים (שם ל:לט), פירוש שהכתמים שלהן במקום שקושרין אותו היד והרגל, שכופפין היד על הרגל וקושרין ובאותו מקום היו כתמיהם לכך קראן עקודים. 3. עקה- סגר, סבוב, הגבלה, כדוגמת: דברים כב:ח - וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; רש"י - מעקה - גדר סביב לגג. 4. עיק - צרה, צוקה. כפי שפירש רד"ק (ערך 'עיק'): הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק[4] (עמוס ב:יג), שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ[5] (תהלים סו:יא), מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע[6] (תהלים נה:ד) - תרגום צרה עקה. 5. עקל- סבוב, עיוות, עקום:אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת[7] (שופטים ה:ו), וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם (תהלים קכה:ה), ופירש רד"ק (ערך 'עקל') - כלם ענין עוות. חבקוק א:ד - עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל; מצ"צ - מעוקל - ענין עקום. ישעיהו כז:א - וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; מצ"צ - עקלתון - ענין עקום ועוות כמו ארחות עקלקלות (שופטים ה)[8]. 6. עקר - סגירה ומניעת הלידה: אברבנאל בראשית כט:לא - וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה... הנה האמהות היו כלן עקרות... שעקרה רוצה לומר עקר אותה ובדרך השגחתו סגר ה' בעד רחמה. 7. עקש - עקום, מעוקל[9]: דב' לב:ה - דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל; ספרי האזינו שח:ה - דור עקש - אמר להם משה לישראל עקמנים. רש"י - עקש - עקום ומעוקל, כמו: וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ (מיכה ג:ט), ובלשון משנה חולדה ששיניה עקומות ועקושות. וכן אותיות 'עק' בתוספת קידומת כלשהי: 8. זעקה / צעקה - קריאת עזרה מתוך תחושת הגבלה, לחץ ומצוקה, כדוגמת: תהלים קז:ו - וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם. שופטים ד:ג - וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה. שם ו:ו - וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ. שמות ב:כג - וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ.ירמיהו מח:ד - נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה. ובלשון חז"ל: 9. עקם - עיוות לכיוון מסוים: מגילה כד: - משנה - כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו... גמרא - עקומות, עקושות - לא ישא את כפיו; רש"י - עקומות - כפופות. עקושות - לצידיהן. 10. עקץ - כמין קוץ הלוחץ ודוקר: סוכה לא:-לב. - לולב כפוף, קווץ... פסול; רש"י - קווץ - שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין. 11. עקף - עכוב / ערמומיות. ערוך (ערך 'עקף') - אין באין עליו - פירוש בערמומיות; תוס' הערוך - בלי עכוב ודבר מונע. רש"י הביא בקצרה בתחילת פרשת תולדות (בפירוש השני) את דרשת חז"ל למלה "ויתרוצצו": רש"י בר' כה:כב - וַיִּתְרֹצְצוּ - על כרחך המקרא הזה אומר דורשני... דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.במדרש אליהו זוטא מצאנו תיאור מפורט יותר של סכסוכם: אליהו זוטא (איש שלום, פ' יט -ת"ד) -אמר [לו] יעקב לעשו... שני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אינו כן... מיד כפר עשו בתחיית המתים, מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו. נראה לשלב את הסכסוך המתואר כאן עם מה שטען עשיו כנגד יעקב "ויעקבני זה פַּעֲמַיִם". עשיו טוען שכל מגמת יעקב היא לזרוק עיכובים בפניוכדי למנוע אותו מלהתקדם. יעקב עונה לו שאכן הוא מעכב בעדו, אך מטרתו אינה למנוע אותו מלהתקדם אלא לשם מטרה רוחנית, לטובת שניהם. יעקב מתאר לאחיו את שני העולמות העומדים לפניהם, את העולם הגשמי החולף והזמני, ואת עולם האמת, עולם הנצח. באחיזת עקבו הוא מרמז לו: תתבונן לפני שאתה מחליט להיכנס ל"מרוץ לצמרת" של העולם הזה, שיתפוס לך את כל חייך ואת כל כוחך. הבה נתעכב שנינו ונקדיש כמה שנים ללימוד דרכי ה' אצל שם ועבר, ובסוף ננחל שנינו את שני העולמות. בכך נלך בדרך זקנינו, אשר הבטיח לו ה' יתברך שכר ותמורה עקב צדקותו: בראשית כו:ד, ה - וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל... עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי. כפי שפירש ראב"ע את ההבטחה לעיל: בר' כב:יח - עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעתָּ; אב"ע - עקב - שכר באחרית. ומסביר בעל הכתב והקבלה את סיבת כינוי השכר בשם "עקב": הכתב והקבלה - עקב - וטעם הנחת שם עקב על השכר כתבו המפרשים[10], בעבור שהוא בא בסוף המעשה כמו שהעקב בסוף הגוף, וכמוהו נקרא השכר אחרית, כמו: אם יש אחרית (משלי כג:יח). כלומר, יעקב מציע בפני אחיו את הצד החיובי שבעיכוב, את העקב / שכר שמחכה בסופו של דבר למי שאינו מבזבז את חייו בפזיזות על הבאי העולם הזה. יהי רצון שיזכנו ה' יתברך להקדיש את חיינו למען תורתו הנצחית בעקביות, ועקב כך נזכה לשני עולמות. אמן. [1] לשון חז"ל: ב"ק קיג. - רבי עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קידוש השם. [2] כלשון רש"י במקום אחר: רש"י מ"ב י:יט - בעקבה - במרמה, לשון: ויעקבני (בראשית כז:לו). [3] כפי שמשמע מהמדרש לפי המפרשים: ב"ר סז:ד - ויעקבני - את בכורתי לקח ושתקתי לו... ברכתי ושתקתי לו; תפארת ציון - המדרש מפרש לתיבת ויעקבני מלשון עיכוב ומניעה, כמו: ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז)... הכוונה היא על מה שעכבו ומנעו מלצאת על ידי אחיזתו בעקבו, שעל זה נקרא בשם יעקב. [4] רש"י עמוס ב:יג - מעיק - תרגום של מציק. [5] רש"י תהלים סו:יא - מועקה - לשון מסגר וכל המעיק והמציק כמוהו. [6] רש"י תהלים נה:ד - עקת - ל' מצוק. [7] מצ"צ שופטים ה:ו - עקלקלות - מלשון מעוקל ומעוקם. [8] ובגמרא מצינו "עקלתון" על קוים נטויים צמודים (זיגזג): ב"ב קב:-קג: - מתני'. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם... סלעים גבוהין י' טפחים - אינן נמדדין עמה... בעי רבי ירמיה: כשיר [סלעים המפוזרים בצורת צמיד], מהו? כשורה [סלעים המפוזרים בשורה אחת ישרה] מהו? איצטדינין [סלעים המפוזרים בצורת קרני השור], מהו? דרך עקלתון [סלעים המפוזרים בצורת זיגזג], מהו? תיקו. רשב"ם ותוספות ישנים שירטטו את ה"עקלתון" כעין האות הלועזית W, ובמאירת עינים (חו"מ ריח:ג) צייר גם Z, שכולם מתארים קווים אלכסוניים הפונים לכאן או לכאן. וז"ל הערוך (ערך 'איצטדינן'): באיצטדינין מהו דרך עקלתון מהו פירוש איצטדינין אלכסון. קצת משמע שהבין ששתיהן שאלה אחת, היינו שהמאפיין המיוחד של האיצטדי(ו)ן הוא סידור מושבי הצופים בצורה אלכסונית, והיינו לשון "עקלתון" המורה על צורה זו (ויהיה "אלכסון" שווה ל"עקלתון" בחילוף אותיות המבטא וחילוף מיקום אותיות). וראה בפירוש רבנו גרשום שפירש בצורה קצת שונה. [9] והשוה את מאמרינו לפרשת האזינו לפן אחר של שרש זה. [10] כגון ראב"ע הנ"ל, והשוה גם רש"י תה' יט:יב.

תקציר המאמר לפרשת ויצא: פרשתינו מתמקדת בעיקר בחייו של יעקב אבינו, שהיה רועה צאן. יעקב לא היה הרועה הראשון בחמישה חומשי תורה; הרי מוצאים רבים שעסקו במקצוע זה, החל מהבל ועד אברהם וכולל משה רבינו בעצמו. בהיות כן, היה סביר להניח שנמצא את הביטוי "עדרי צאן" עשרות או מאות פעמים בחומש. אמנם המילה "עדר" מופיעה בסך הכל רק 11 פעמים, וכולן בפרשתינו, ובפרשת וישלח שנקרא בשבוע הבא – הפרשיות העוסקות ביעקב ובניו, והדבר אומר דורשיני. במאמר בדקנו ארבע משמעויות שונות של נגזרי שורש 'עדר' והצענו קשר עניני. וכן בדקנו את מכלול המילים המכילות אותיות 'דר', והצענו מכנה משותף אף ביניהן. ובסופו של דבר נסינו לקשר בין המשמעות המשותפת לבין אישיותו וחייו של יעקב, ומדוע העם היהודי נקרא דוקא על שמו. בראשית כט:ב - וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ. מאחר ורבים מן האישים המוזכרים בחומש עסקו ברעיית צאן [הבל, יעקב ובניו ומשה רבינו], שרש 'עדר' היה צפוי להימצא בו פעמים רבות. ברם, בפועל אנו מוצאים ששרש זה מופיע רק אחד עשר פעמים בכל חמשה חומשי תורה. הדבר המפתיע ביותר הוא שכל ההופעות של השרש הן אך ורק אצל יעקב אבינו, והדבר טעון הסבר. ארבע משמעויות יש לשרש 'עדר' במקרא: 1. קבוצת מקנה: יואל א:יח - מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר1. דה"ב לב:כח - וַעֲדָרִים לָאֲוֵרוֹת; מצ"צ - ועדרים - כן יקראו קבוצת המקנה. 2. חפירה: ישע' ז:כה - וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן; מצ"צ - במעדר יעדרון - הנחפרים בכלי חפירה. וכן: לא יעדר (ישע' ה:ו). 3. עריכה: דה"א יב:לט - כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה; מצ"צ - עודרי מערכה - עורכי מערכה. שם יב:לד - חֲמִשִּׁים אָלֶף וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב; רוב המפרשים פירשוה כלשון עורכי מלחמה, ומצ"צ קישר בין עודרי מערכות לבין עדרי צאן: מצ"צ - ולעדור - ענינו כמו ולערוך ועל שם זה נקראים מערכת וקבוצת המקנה בשם עדר2; רש"י (בפירוש א') פירש "לעדר" כאן כלשון חפירה וחרישה, אמנם גם היא קשורה לעריכת קרב, שתכליתו ליישר את הקרקע למערכת: רש"י - ולעדור - ל' עדור ממש כמו: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן (ישע' ז:כה) ומתוך כך יעמדו הם כעורכי המלחמה. 4. העלמות: ש"א ל:יט - וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל; מצ"צ - ולא נעדר - ולא נחסר, כמו: איש לא נעדר (ישע' מ). משותף לכולם: עניני עריכה וסדר. הוראה זו בולטת בעדרי הצאן ועודרי המערכה, שכל הצלחתם תלויה בסדר ומשמעת. אמנם גם עידור במובן של חפירה תכליתו היא לחפור ולערוך תלמים מסודרים; תוך כדי כך צריך לנכש את העשבים הרעים, ובכך הרי העשבים נעדרים3. מכאן, מציע רש"ר הירש (בפרשת בשלח) קשר בין מספר מלים בעלות אותיות 'דר': רש"ר הירש שמות טו:ו - נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ - 'נאדר' משרש 'אדר', קרוב ל'עדר', 'חדר'4: כינוס בתוך קִבּוץ סגור, או במקום גדור. במלים אחרות, משותף לשרשים הללו עניני תחימה, גידור, כינוס וסדר5. ואכן, בנוסף לשרשים אלו שציין רשר"ה, נראה שמלים אחרות בעלות האותיות 'דר' משתתפות במשמעויות דומות. נבדוק את הקשר בין המלים הבאות: 1. גדר. 2. חדר. 3. דור (דירה). 4. כדר (כדור). 5. מדר (מדורה). 6. נדר. 7. עדר. 8. סדר. 9. פדר. 10. קדר. 11. אדר. נסביר כל אחת מהן. 1. גדר - מקום מוגדר ומסוים, ויונתן (מיוחס) תרגמה מלשון "דירה": במ' לב:טז - גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ; תמ"י - דִירִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא. 2. חדר - מקום מוגדר ופרטי: בר' מג:ל - וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. 3. דור (דירה) - מקום מוגדר ופרטי: תה' פד:יא - מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע; רש"י - מדור באהלי רשע - מלהיות דר בשלוה באהלי עשו הרשע6. 4. כדר (כדור) - מערך מסוים בצורה מעגלית: ישע' כט:ג - וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ; מלבי"ם - חניית המחנה בעיגול. 5. מדר (מדורה) - מערכת עצים מסודרים לאש מסויימת ומבוקרת: יחז' כד:ד - וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ; יחז' כד:ט - גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה; מלבי"ם - דור... שמסדרין עצים וזפת ואש לעשות מדורה; ישע' ל:לג - כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָה; רשי - מערכת עצים על האש קרויה מדורה. 6. נדר - חז"ל הגדירו את המושג "נדר" בראש ובראשונה במונחי הפרדה והסתייגות: נדרים א:א - כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים... מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ7. 7. עדר8 - דוגמאות המקשרות בין "עדר" ל"סדר": דה"א יב:לט - עֹדְרֵי מַעֲרָכָה; תרגום: מסדרי סדרא. רש"י פירש "שניך כעדר הקצובות" מלשון סדר: רש"י שה"ש ד:ב - שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת... דקות ולבנות וסדורות על סדורן כצמר וסדר עדר הרחלים הברורות. כלומר, נקודת השבח ב"עדר" הוא ה"סדר". 8. סדר - המלה "סדר" מופיעה במקרא בשׂ' תמורת ס', והמלה מורה על עריכה וארגון: מ"א ו:ט - וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים; רש"י - ושדרות - לוחי ארזים סדורים. מ"ב יא:ח - וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת; מצ"צ - השדרות - כמו הסדרות, בסמ"ך, והוא מלשון סדור ועריכה, וכמו שהחיל המסודר יקראו מערכת, כמו כן יקראו סדרות. 9. פדר - לדעת רמב"ן, המלה "פדר" מורה על החלב המפריד בין האיברים הפנימיים: וי' א:ח - אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר; רמב"ן - ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם, רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים. והמלה מן ההפוכים, פדר פרד, שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים; הגרמ"מ משקלוב - ביאור משנת חסידים ד' רעג - נקרא הפדר - שורש המפריד. 10. קדר - "קדר" היא מלה נרדפת עם חושך9. אנו רגילים להתייחס ל"חושך" כמציאות של העדר אור10, היינו שהאור נכבה או מתכסה מאחורי מחיצה חיצונית כלשהי11. אולם, מצינו חושך המתואר כמחיצה בפני עצמה: שמ' כ:יח - וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל; רש"י - נגש אל הערפל - לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל, שנאמר: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל (דברים ד:יא). והרי לפלא, בשלמא ענן וערפל, יש בהם מוחשיות כלשהי, וממילא שייכת בהם לשון מחיצה, אבל חושך, אם אמנם ה"חושך" הוא רק העדר אור על ידי כיבוי או מחיצה חיצונית, כיצד ניתן לקרוא לחושך לבדו מחיצה? מוכח, ש"חושך" היא מציאות בפני עצמה ולא רק העדר אור באופנים שונים. ואמנם, מצינו חושך מסוג זה במכת חושך במצרים12, שכתוב עליו: שמ' י:כא - וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. אמרו חכמים שחושך מצרים הוא חושך שיש בו ממש13: שמ"ר יד:א - וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ כמה היה אותו חשך, רבותינו אמרו עבה כדינר היה, שנאמר: וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ - שהיה בו ממש. התקשו מפרשי המדרש בשיעור "עובי דינר" שנקטו חכמים, היאך ניתן לשער את עובי ממשותו של חושך, ויש שתירצו שעובי זה הוא עוביה של מין מחיצה שמנעה את הגעת האור ליעדו, ובכך מתבטאת "ממשותו" של חושך מצרים. גם המלה "קדר", המורה על חושך, מרמזת על סוג של מחיצות, שהרי משרש 'קדר' מצינו גם "קדרה" בלשון חז"ל, היינו כלי קיבול להניח בתוכו מאכלים על מנת לבשלם כשהם נמצאים בתוך מחיצות הכלי. ואכן יונתן תמיד מתרגם לשון קדרות וחושך בנגזרי שרש "קבל"14, היינו תכולה ותחימה המונעות את האור מלהתקדם; במלה אחת: הפרדה. 11. אדר - שרשה של "אדרת", לבוש הסוגר ומסובב את הגוף: מ"א יט:יג - וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ; רלב"ג - כסה פניו באדרת שהיה לבוש בה. וכן הכח והקדושה המסובבים את הקב"ה כביכול15: שמ' טו:ו - יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; רבינו בחיי - ימינך ה'... כלולה ומעוטפת בכח הרחמים, זהו לשון: "נאדרי בכח" מלשון אדרת; האמונה והבטחון לרמב"ן פרק כב - נאדר כלומר מעוטר ומלובש בקדש, מלשון אדרת16. שמ' טו:יא - מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; ריקאנטי - נאדר מלשון: אדרת (יהושע ז:כא), והפירוש בו מלובש ומעוטר בקדש17. לסיכום, כלל המלים בעלות אותיות 'דר' מורות על עניני גידור, עריכה / סדר, סיבוב, הפרדה ו/או הסתייגות. בתחילת הדברים הקשנו מדוע כל ההופעות של שרש 'עדר' בחומש מופיעות אך ורק אצל יעקב אבינו. על מנת לבאר זאת נביא את דברי חז"ל בדבר זכותו המיוחדת של יעקב אבינו שבגינה זכה שבני ישראל יקראו על שמו לנצח. ספרי דברים פיסקא לא - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דב' ו:ד), למה נאמר? לפי שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל18; דבר אל בני אברהם, דבר אל בני יצחק אין כתוב כאן, אלא דבר אל בני ישראל! זכה אבינו יעקב... לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו, ואומר: אוי לי שמא תצא ממני פסולת, כדרך שיצאת מאבותי; אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, אבל אני לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי... וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה (בר' לה:כב), כיון ששמע יעקב כן נזדעזע, אמר: אוי לי, שמא אירע פסולת בבניי! עד שנתבשר מפי הקדש שעשה ראובן תשובה, שנאמר [מיד בהמשך הפסוק]: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר (שם)... וכן... כשהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא להם לבניו והוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו (בר' מט א-ח)... חזר וקראם כולם כאחד אמר להם שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אלא ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. היינו, יעקב דאג תמיד להחזיר את בניו לדרך הישרה, כלומר: לעקור ולעדור מהם את ה"פסולת", ובכך להבטיח שלא תצא ממנו פסולת. ובסוף חייו דרש מהם לנכש ולעדור כל "מחלוקת" עם הקב"ה, ובכך גיבש אותם כעדר הקצובות, מאוחדים באמונתם המשותפת וממוקדים בתפקידם לייחד ולאחד את שם ה'. בכך זכה שייחדו בניו ובני בניו לנצח את שמו פעמיים בכל יום. כל זה מרומז באזכור המלה "עדר" בצורה בלעדית בחומש רק לגבי יעקב אבינו. ההופעה האחרונה בחומש של המלה "עדר" היא במקום הנקרא "מגדל עדר", שם נולד בנימין, ובכך נשלמו שבטי ישראל, כדברי רבינו בחיי: בר' לה:כא - וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. רבינו בחיי - באותו המקום נשלמו השבטים, כי בנימין שנולד שם הוא היה תשלום השבטים. "מגדל עדר" מופיע גם בספר מיכה, ומפרשי המקרא פירשו "עדר" ככינוי לישראל19: מיכה ד:ח - וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ; רד"ק - ואתה מגדל עדר - הוא מגדל דוד וקראו מגדל עדר כי ישראל נמשלים לעדר הצאן כמו שהמשילם בכמה מקומות20, וציון וירושלם הוא מקום כל ישראל שהיו נאספים שם שלש פעמים בשנה והיו בה כעדר בתוך הדברו [. ודרשו במדרש את הקשר בין שתי ההופעות של המקום במקרא: שכל טוב (בובר) בראשית לה:כא - וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. כך נקרא שמו ברוח הקודש, שמשם עתיד הקב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו... וכן הוא אומר: וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה [מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָם] (מיכה ד:ח)21. זו זכות יעקב אבינו. יעקב אבינו טרח כל ימיו לעֲדוֹר מבניו את הרע ולעַדֵר אותם לעֵדֶר מגובש וישר. ובזכותו יגאל מלך המשיח את בניו לבל יֵעָדֵר אחד מהם, במהרה בימינו אמן. 1 נזכיר אגב אורחא ששם נוסף לקבוצת בקר הוא "רבקה": עירוב' ב:א - עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת... וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר; רמב"ם פהמ"ש - ורבקות, רבוי רבקה, והיא קבוצת בקר, מן כעגלי מרבק. 2 גם מלבי"ם מרמז לקשר כזה: מלבי"ם דה"א יב:לד - מלחמה שיתיצבו המחנות עדרים עדרים איש מול חברו. 3 ובמדרש דרשו את השם "מגדל עדר" מכל ההוראת הנ"ל: 1. עריכה 2. חפירה 3. קבוצת צאן 4. חסרון: שכל טוב (בובר) בראשית לה:כא - וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. כך נקרא שמו ברוח הקודש, שמשם עתיד הקב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו. יש לומר... לשון: וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב (דה"א יב:לג), ויש לומר עדר ממש, ויש לומר לשון חסרון, ודומה לו איש לא נעדר (ישע' מ:כו), לפיכך סנפתים שלשתן במדרשו. 4 בחילוף אותיות אחה"ע. 5 י"ש (ב:סא,א) מגדיר את הוראת היסוד של שרש 'דר' כענין חופש ("דרור") וחוסר תלות דווקא על ידי הצבת גבולות. כי מתכונת ההגדרה התחימה העריכה והסדר, היא הענקת חופש, כל אחד בתחום שלו. 6 יש מהראשונים שפירשו מלשון דירה אף את המלה "דורי": ישע' לח:יב - דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי; רד"ק - דורי - פירוש מגורי, וכן: מדור באהלי רשע, אמרתי כי מגורי בעולם הזה נסע ממני. 7 ועל פי הגדרה זו הבחין בעל האגרא דכלה בין נדר לנדבה: אגרא דכלה (דף ריא) - החילוק בין נדר לנדבה, כי נדר יש לו גדר וגבול, מה שאין כן נדבה אין לו גדר וגבול. 8 ראה לעיל שמנינו את ההוראות השונות של "עדר". 9 כגון: וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם (ירמיהו ד:כח), שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ (יואל ב:י), וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם (מיכה ג:ו). 10 ראה האמונות והדעות לרס"ג (מאמר א' ד"ה "והדעת החמישית"). ולמכלול דעות הראשונים בענין, ראה חומש החיד"א בר' א:א, וב"דף על דף" לפסחים ב,א. 11 ע' י"ש ב:מח,א שמנה שתי סוגי מחיצות: א. מחיצה המכסה את מקור האור ומונעת ממנו מלהאיר. ב. מחיצה המכסה רק את עיני הרואה מלראות את האור, אך שאר העולם יכול לראותו. ובמהד' ר' צוריאל הביא שהתורה תמימה (שמ' י:כא, וכן מספר רוח חן על חכמת שלמה פרשה יז פסקא ד) הציע שבמכת מצרים הייתה מחיצה מהסוג השני, ועל כן היה חושך רק למצרים ולא לישראל. 12 בניגוד לדעה המובאת בהערה הקודמת ממהדורה ר' צוריאל. 13 ויש שקשרו בין ממשות חושך מצרים לבין החושך של מעשה בראשית עליו נאמר: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בר' א:ד) - והקשו הראשונים בדבר הצורך להבדיל בין אור לחושך אם אין החושך אלא העדר האור. מכאן ש"חושך" אין פירושו העדר אור אלא בריאה חדשה. וכעין זה אנו מוצאים ממשמעות: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" (ישע' מה:ז) המצוטט בברכות קריאת שמע, שחושך הוא בריאה ולא העדר אור. ועי' עוד בספר חסד לאברהם (עמ' 54). 14 כדוגמת: ישע' נ:ג - אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת; ת"י - אֲכַסֵי שְׁמַיָא כִּדְבְּקַבְלָא. יר' ד:כח - וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל; ת"י - וִיקַבְּלוּן נְהוֹרֵי שְׁמַיָא מִלְעֵילָא. יואל ב:י - שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ; ת"י - שִׁמְשָׁא וְסִיהַרָא קָבָלוּ. 15 ומעין ה"לבושים" האחרים שייחסו לקב"ה: תה' קד:א - הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ; שם צג:א - ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר; ישע' נט:יז - וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה. 16 ויש שהציעו על פי זה טעם לשם חודש "אדר": ספר הסתרים באסתר (ר' אברהם ריבלין, ירושלים תשס"ו) - חודש אדר כשמו כן הוא: אדר - אדרת, כיסוי והעלם יש כאן. והחודש קורא לנו בשמו, לראות את ה' המסתתר מתחת לאדרת ההיסטוריה, [וכן רמזו גדולי החסידות על פי הסוד, עי' אמרי אלימלך לפורים (דף 154)]. 17 יש לציין שכל בגד משמש לשני תפקידים עיקריים (נוסף על מה שמשמש לצניעות): א. הגנה מפני קור, חום וכיוצא באלו. ב. הצגת תדמית מכובדת (מעין "דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי" [שבת קיג.]). בכך יש לקשר את המשמעות של "אדרת" (לבוש) למשמעות של המלה "אדיר" המורה גם היא על ענין כבוד ויקר, [כפי שפירש ר' יהונתן אייבשיץ בפירושו להפטרת כי תבא: ישעיהו ס:יג - כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא; אהבת יהונתן - פירוש דאיתא: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל (ישע' י:לד)... דאין זה כבוד הבית אם יחרב ביד נבזה ושפל... וז"ש כבוד הלבנון - דהיינו מלך אדיר]. ויש להוסיף עוד, שמצאנו ברש"י שפירש את המלה "אדרת" עצמה כמלה נרדפת ל"אדיר": יחז' יז:ח - וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת; רש"י - לגפן אדרת - לגפן תקיף, וכן מפורש במצ"צ (יהושע ז:כא) שהשוה בין "אדרת" ל"אדיר". 18 פירוש: למה נאמר דווקא "בני ישראל" בכל מקום: זית רענן ילק"ש ואתחנן תתלג - פירוש למה מזכיר דוקא ישראל בכל מקום וכן דבר אל בני ישראל. ויש להעיר שבמהדורת ר' הילל בן אליקים מארץ יוון ציין כדוגמת "דבר אל בני ישראל" פסוק אחד במיוחד: שמ' כה:ב - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ. וצריך להבין מדוע נבחר פסוק זה משאר פסוקים שמוזכר בהם "בני ישראל". ואולי רצה המדרש להדגיש בזה "כל איש", בזכות יעקב אבינו שדאג לאיחוד כל השבטים, ושלכל אחד מהם יהיה חלק בקיום העם ומצוות התורה. 19 והשוה גם: אלשיך בר' לה:כא; אברבנאל (ספר משמיע ישועה מבשר טוב העשירי - נבואה א'). 20 משולים לעדר, כגון: יר' יג:יז, לא:ט, מיכה יב:ב, זכ' י:ג. ולצאן בכלל: מ"א כב:יז, יחז' לד:טו, לא, לו:לז, תה' פ:ב. 21 בתרגומים יחסו "מגדל עדר" למשיח: תמ"י בר' לה:כא - מִן לְהַלָא לְמַגְדְלָא דְעֵדֶר אַתְרָא דְמִתַּמָן עָתִיד דְאִתְגְלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא... ת"י מיכה ד:ח - וְאַתְּ מְשִׁיחָא דְיִשְׂרָאֵל דְטָמִיר מִן קֳדָם חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא דְצִיוֹן לָךְ עֲתִידָא מַלְכוּתָא לְמֵיתֵי...

חִנוּךְ, חַנוֹךְ, חניכיים, חַנֻכָּת הבית, חַנֻכָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן1 פרש”י “חניכיו: זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. שמונה עשר ושלש מאות: אליעזר לבדו היה והוא מנין גימטריא של שמו”.2 ופירש הכלי יקר “שכדי להציל את לוט מארבעת המלכים לא היתה בדרך הטבע שום אפשרות לנצחם, ומ”מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שא-לוהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז”ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם, כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ”א בעזר א-להי לבד”. גם הניצחון על היוונים היה נגד כל הסיכויים. ניצחון בא רק עם עזרתו של ה’. המלחמה נגד היוונים לא הייתה רק מלחמה פיזית, עיקר המלחמה העיקרית הייתה רוחנית עם היצר הרע להתגבר על הפילוסופיה היוונית המפתה והתרבות ההלניסטית שלהם, אין אפשרות להתגבר על היצר הרע בלי עזרתו של ה’.3 חַנוֹךְ “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים”4חנוך הוא הראשון מהצדיקים שהתהלכו עם ה’, והוא מלמד אותנו לחנך את ילדינו להתהלך עם ה’. כדי שגט יהיה כשר צריך לכתוב בבירור את שמות האיש והאשה כמו ראובן בן פלוני, ואפילו אם אותו פלוני אינו לא אביו ולא אביה אלא אחד גדול ממשפחתו שהיו מתייחסין עליו כשר הוא, שכתוב בגמרא במסכת גיטין “כתב חניכתו וחניכתה כשר” “חניכתו” פרש”י שם לווי של משפחה כולה”.5 ונפסק להלכה, שאדם מתייחס אחר זקינו עד ג’ דורות, שרק אבי האב כשר למד”א שסובר “חניכת אבות בגיטין עד ג’ דורות, מכאן ואילך פסול. שנאמר “כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם”,6 הרי שכל דבר, אחר ג’ דורות נשכח”.7 חיב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים “וכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” (דְּבָרִים ד, ט)”.8 כתוב בגמרא במסכת סנהדרין9 “כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה10 וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו”. ועוד כתוב בגמרא במסכת נדרים11 “מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בת”ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו [בראשית יד:יד]”. ומפרש הר”ן ד”ה “שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים;” שהוליכן למלחמה כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה. מכאן רואים שמי שמחנך אדם לתורה כאילו ילדו אבל ההשפעה היא רק עד ג’ דורות שנאמר “כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם” ולפי זה מתורצת הגמרא בגיטין שנכתב שחניכתו וחניכתה כשר שאיו הכוונה סתם שם לווי של משפחה אלא כונתה לרמז שחיוב חינוך בנים לתורה הוא לא רק על האב אלא גם על אבי אביו. חִנוּךְחֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ12. חֲנֹךְ בא מלשון הפסוק “וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ,” כמו שאברהם חימש את אנשי ביתו בכלי מלחמה כך גם צריך לחנך את הנער ולחמשו עם כלי מלחמה המתאימים לו.13 המלחמה היא מלחמת התורה. המאבק על לימוד תורה הוא בהחלט לא קל, ילד שנשלט לחלוטין על ידי היצר הרע רק רוצה לעשות כיף. בתור הורים יש לנו אחריות גדולה לתת לילד את הכלים הנכונים שאיתם יוכל לכבוש את יצרו, וילך בדרכי ה’. חניכיים בגמרא במסכת חולין14 מובאת מחלוקת לגבי אוכל שנשאר בין החניכיים האם מצטרף לשיעור כזית בכל אסורים שבתורה, מר סבר הרי נהנה גרונו בכזית ומר סבר אכילה במעיו בעינן. וכתב רש”י “בין החניכיים” המדבק בחכו שגרונו נהנה בו, ומעיו לא נהנו”. רואים מכאן ששרש “חנך” קשור לחך, וגם בספר השרשים לרד”ק השרש “חך” הוא חנך עם נפילת הנו”ן. רש”י הנ”ל מגלה לנו סוד שלחנך לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ צריך שדברי התורה יהיו מתוקים מדבש וערבים כדי למשוך את נפשו של הילד. ולכן אחרי החלאקה, הילד נלקח לחדר לקרוא את האל”ף בי”ת עם המתיקות של הדבש כדי לתת לילד הרגשה של מתיקות התורה. וכמו שהחך והחניכיים מאפשרים לאוכל להתעכל כך חינוך הוא הכנת הילד למסע האתגרי של החיים הרוחניים. המילה “חך” משמעותה גם לחכם שמוציא מלים מתוקים וערבים לחך, ואינו מדבר מהר.15 “איזהו חכם הרואה את הנולד”16 הוא רואה עכשיו את מה יהיה בעתיד. וזה עצם החינוך, ההכנה כעת לעתיד. והמילה “חך” גם מלשון ‘חכה’ שהוא תחילת הזמן שבו מחכים בתקווה לראות את התוצאות החיוביות של מעשינו בחינוך הילד כאשר הוא גדל להיות תלמיד חכם. ומוסיף הרד”ק משמעות אחר לשרש “חך” שהוא מלשון “חַכָּה” שהוא כלי הברזל שמושכין בו הדגים שהרי החַכָּה תופס את הדג בחיכו שנאמר “תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה”.17 “נראה לומר שתפקידו של החיך הוא להחדיר בנו את תכונת ההמתנה, הן לפני הוצאת דבר מהפה והן לפני הכנסת דבר אליו. התינוק נולד ללא יכולת לרסן את תשוקותיו, ומכניס ומוציא מחיכו כטוב בעיניו, לולא הוריו ורבותיו המחנכים אותו את מעלת ההמתנה, דהיינו התכונה לחכות. בעוד שתינוק דורש סיפוק מידי ואינו מבחין בתוצאות העלולות להתהוות מהכנסת חפץ כלשהו לפיו, החכם רואה את הנולד. גם הדג נתפס בחכה, מפני שאינו מחכה ומדייק, אלא ישר מנסה לבלוע ללא היסוס”.18 שמעתי פעם סיפור על דיג שאחרי כל יום של דייג קשה, ירד מהסירה ונהג לתת לכל הילדים המקומיים דג לאכילה. כך בכל יום עד שיום אחד הדייג נעלם. הילדים המקומיים שאלו דייגים אחרים אם הם ראו אותו, אך השיבו שלא ראוהו, עד שהגיעו לדייג אחד ששאל אותם מדוע הם נראים כל כך עצובים והם סיפרו לו על הדייג שתמיד נתן להם דג לאכול בסוף כל יום. הם שאלו אותו אם הוא גם ייתן להם דגים, ובתגובה הוא לקח עץ וחתך אותו לחתיכות ארוכות, ובראשו של כל אחד הדביק חַכָּה, ולימד אותם כיצד לדוג בעצמם! חַנֻכָּת הבית חנוכת המזבח וחנוכת הבית מתייחסים לשימוש בפעם הראשונה. כשאנו עושים חנוכת הבית עלינו להגדיר למה אנחנו מקדישים את ביתינו. האם החנוכה היא מלשון חינוך שהבית שלנו יהיה מקום של תורה, צמיחה וקרבה לה’? ב”מזמור שיר חנכת הבית לדוד”,19 הבית הוא בית המקדש. גם הבית שלנו צריך להיות כמו בית המקדש, שבו האור זורח מן הבית אל הרחוב, ולא להיפך, שהרי הבית הוא מקום מקלט מהרחוב. זה המזמור שאומרים בכל ימי החנוכה, “ה’ הֱיֵה עֹזֵר לִי”, שרק בעזר ה’ נהיה מסוגלים לכבוש את היצר הרע, ועל ידי כך כל אחד מאיתנו הופך להיות בית מקדש קטן, שבו השכינה יכולה לשכון. בעבור זה, “ה’ אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.” חַנֻכָּהחג החנוכה סובב סביב חנוכת בית המקדש לאחר שטימאוהו היוונים. המנורה בבית המקדש יצגה את העושר הרוחני והאור הבא מחיי התורה. בכל שנה בחנוכה, זורח אור חדש בימים האפלים של החורף, שמסמל את ההקדשה לחיי התורה. רק על ידי חינוך עצמינו בתורה, נגיע למטרה של חינוך של “להתהלך לפני ה’.” אתהלך לפני ה‘ בארצות החיים.20 רק כאשר אני הולך עם ה’ אני חי באמת. 1 בראשית יד:יד 2 נדרים לב. 3 קידושין ל: 4 בראשית ה:כב 5 גיטין פז: 6 דברים ד:כה 7 גיטין פח. 8 שלחן ערוך: יורה דעה סימן רמה 9 סנהדרין יט: 10 במדבר ג:א 11 נדרים לב. 12 משלי כב:ו 13 ראה האבן עזרא 14 חולין קג: 15 ספר שרש ישע (ערך’חכם’) 16 תמיד לב. 17 איוב מ:כה 18 מתוך ספרו של הרב יהושוע שטיינברג שליט”א 19 תהלים ל 20 תהלים קטז Share this: WhatsApp More Telegram Email Print Share on Tumblr

איתא בגמרא : “למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן” (ר”ה טז.). כאן משמש השטן בתפקיד המקטרג נגד ישראל בכדי לעורר את רוגזו של הקב”ה נגדם כביכול. שלש שאלות על מאמר זה: מה כל כך מבלבל בתקיעת השופר? אם אכן התקיעות כה “מערבבות” אותו, למה שלא יפסיק את הקטרוג לכמה דקות עד שיגמרו? מה הקשר בין העמידה והישיבה לבלבולו של השטן? קודם כל, עלינו להבין את מהות סיבת התקיעה דווקא בשופר של איל. אומרים חז”ל: אמר הקדוש ברוך הוא: “תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק” (שם, שם). במלים אחרות, השופר “מזכיר” להקב”ה כביכול את זכות עקידת יצחק, ובכך מעורר את מידת הרחמים. התורה (בראשית כב) מספרת שאברהם עקד את בנו יצחק למזבח, אמנם פתאום הופיע מלאך שעצר אותו ואברהם שם לב לאיל לנתפש בסבך. אמנם רש”י הוסיף כמה פרטים החסרים במקרא: “בקרניו – שהיה (האיל) רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו”. (רש”י בראשית כב:יג ד”ה בקרניו). מטרתו של השטן כאן היתה לבלבל את האיל ובכך לעכבו ממשימתו להיקרב תחת יצחק. מכאן דוגמא למודוס אופרנדי של השטן, היינו לסבך וללכד את האדם בכדי להפריעו מלקיים מעשים טובים. מקורו של רש”י הוא בפרקי דרבי אליעזר, אמנם רש”י השמיט סיומו של המדרש: “ר’ זכריה אומ’ אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו; ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות. שנ’ וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. מה עשה אותו האיל? פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם” (פרקי דרבי אליעזר – פרק ל, ד”ה “הנס העשירי ויהי”). איל נחוש במיוחד… גם מתוך מצבו האין-אונים ולמרות היותו מלוכד בסבך, הוא מתאמץ ומשרע את רגלו, ובכך מצליח לאותת לאברהם להקריבו תחת בנו. בצורה אירונית, לא האיל האומלל הוא זה שנמנע ממשימתו, אלא אדרבא, השטן בעצמו הוא הנלכד ומתוסכל ע”י לא יותר מרגל נטויה של כבש. בדומה לכך, מצינו בזוהר שהקב”ה כביכול משתמש באותה טקטיקה נגד השטן בעצמו, כשכלי ה”בלבול” הוא השופר, הנתקע בר”ה: (משל) לבר נש דהוה רגיז וחגר וזיין גרמיה, ונפק ברוגזיה לקטלא לבני נשא, חד חכימא קם על פתחא ואחיד ביה; אמר אלמלא לא אחיד בי ואתתקף בי הא קטולא בבני נשא. אשתכח, בעוד דאתתקפו דא בדא ואחיד דא בדא אצטנן רוגזיה על דנפק לקטלא, נפק לאוכחא. מאן סביל רוגזא ותוקפא דדינא דההוא בר נש הוי אימא דא דקאים אפתחא. כך אמר קודשא בריך הוא לישראל בני, לא תדחלון הא נא קאים על פתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא. ובמה? בשופר (זוהר ג:יח,ב). [תרגום: (משל) לבן אדם שהתרגז על חברו ורצה להורגו. חכם אחד עמד בפתח ועצר אותו. אמר (הכמעט-רוצח לחכם), ” אילולי היית עוצר אותי, הייתי הורג את חברי”… כך אומר הקב”ה לישראל, בני, אל תיראו, שאני עומד בפתח. אבל הזדרזו ביום הזה, ותנו לי חיל. ובמה? בשופר]. הקב”ה מציע א”כ לסכל את התחבולות ההרסניות של השטן ע”י שיטת פעולתו הוא—מידה כנגד מידה. קלף הניצחון שלו ית’ הוא השופר, מזכרת למקטרג על תשישותו מול מסירות נפשו של אותו איל קדמוני. רגילים אנו לראות את השטן כרמאי מתוחכם ומומחה, בעל אוסף של ערמומיות אין-ספור, שלא ניתן לבני – אנוש להתמודד עמם. ברם, אליבא דאמת, השטן מחזיק בתרמילו טכסיס אחד בלבד: ערבוב, המתומצת במדרש המספר על מסעו של אברהם לעקוד את בנו: א”ל (שטן לאברהם אבינו): זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב”ה קח את בנך וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה… כיון שראה שלא קבלו (אברהם ובנו) ממנו (טענותיו) הלך ונעשה לפניהם נהר גדול… כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים אמר לפניו רבש”ע… עכשיו באו מים עד נפש; אם אני או יצחק בני טובע מי יקיים מאמרך, על מי יתייחד שמך?… מיד גער הקב”ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה (תנחומא (ורשא) פ’ וירא כב ד”ה ויאמר אליו). לא זו בלבד שהשטן מתקפל בסימן התנגדות כלשהו, אלא שצור ישראל גם מסייע במלאכה למתחיל במצווה. “בשעה שהקב”ה עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולה… ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקב”ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים… ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים.” (ילקוט שמעוני פ’ פינחס תשפב:כט ד”ה ובחדש השביעי). וכן מרמז רש”י לדרכו הידועה של אותו שטן במונח ערבוב, בפירושו לפרשת העגל הזהב: כשעלה משה להר (סיני), אמר להם: לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות, הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה, והוא אמר להם ארבעים יום שלימים, יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז היה, בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא, לומר: ודאי מת משה, שהרי באו כבר שש ולא בא (רש”י שבת פט. ד”ה בא השטן). לאמיתו של דבר, אמונת השטן בכוחו לבלבל את הקורבנות שלו איננה אלא הטלה על אחרים את חולשתו הוא ובלבולו כשהוא נתקל בנחישות הרוח. השטן מפעיל שוב ושוב את שיטת הערפול והאיפול, אבל כשהוא טועם את אותה התרופה, הוא מתמוטט לחלוטין. עם כמה תקיעות של השופר, הוא מאבד לגמרי את עשתונותיו. שאלנו למעלה, מה העניין דווקא בתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד שכל כך מביכות את המקטרג? מהר”ל מסביר בצורה פשוטה וברורה: עצם המאמץ לעמד בתקיעות שניות הוא מערבב את השטן. (מהר”ל חדושי אגדות ברכות טז.). האמנם השתדלות של מה-בכך מצליחה לערבב את כחו האדיר של הרשע המרושע?! כנראה שכל מאמץ שהוא—ובלבד שיהיה לש”ש—מסוגל לעזור להתגבר על עוצמת רב-התחבולות, עד שהשטן אינו יכול להתאושש כלל. הקב”ה א”כ, כביכול הולך בעקבות עמו ישראל. כשאנחנו קמים מכיסאות הנוח שלנו להאזין לקול השופר, השי”ת כביכול עומד מכסא הדין ועובר לכסא הרחמים. והקטגור במקום להשמיע את עלילות ישראל באזני דיין מדקדק ומקפיד, פתאום מוצא את עצמו עומד מול אבא רחמן המגן על בנו האהוב לו מכל, אדיש ומשועמם מול כל טענותיו של המקטרג. אבל כל זה רק לאחר שישראל עושים את הצעד הראשון ותוקעים בשופר. בכך מוסברת היטיב מבוכתו של השטן. אולם, תפקידו של השטן ביום הדין בסופו של דבר הוא לקטרג. א”כ, יש להבין איך דווקא השופר מצליח לבטל את האשמות השגורות בפיו? רמב”ם מסביר את הרמז הדק הטמון בתקיעת השופר: אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם… וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם (רמב”ם תשובה ג:ד). כלומר, השופר הוא מין שעון מעורר רוחני, הנועד לעורר אותנו בדקה התשעים, מעין מאמרו של רבי: בכה רבי ואמר: “יש קונה עולמו בשעה אחת” (ע”ז י:). אכן, האדם המפנים את מסר השופר כהוגן נהפך לבעל נפש אחרת לחלוטין, פשוטו כמשמעו, וכדברי ריש לקיש – בעל תשובה בעצמו: אמר ריש לקיש: “גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות” (יומא פו:). ננסה לדמיין לעצמנו את המקטרג עם כל טענותיו המסודרות והערוכות לפניו בטאבלט שלו, שבאופן פתאומי נהפכות כולן לתהילות! ממילא, תכניתו מתרסקת לפתע ללא כל גיבוי. הבשורה המשמחת היא שכל תחבולותיו של השטן צפויות לנו מראש, עד כדי כך שאפילו איל מסכן ולכוד בסבך עצים יכול לו באמצעות פעולה פשוטה של הפשטת אצבע רגלו מסוגל לנצח עליו ועוג לערבב אותו! מה שדרוש מאתנו אינו מתקרב לנחישותו של אותו איל, ובוודאי לא למסירות נפש של אברהם או יצחק. כל מה שנדרש מאתנו הוא לתפוס עמדה, ולהקריב לא יותר מאשר את מעשינו הרעים. האיל התמים קנה לו חיי נצח ע”י נחישותו, כדבריהם ז”ל: אוֹתוֹ הָאַיִל לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָבָר לְבַטָּלָה. אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות ל:י] וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה. גִּידָיו שֶׁל אַיִל הֵם עֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָוִד מְנַגֵּן בָּהֶם. עוֹרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא אֵזוֹר מָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר [מ”ב א:ח] וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו. שְׁתֵּי קַרְנָיו שֶׁל אַיִל שׁוֹפָרוֹת. בְּשֶׁל שְׂמֹאל נִשְׁמַע קוֹלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות יא:יט] וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְקֶרֶן שֶׁל יָמִין הוּא גָּדוֹל מִן הַשְׂמֹאל, וְעָתִיד לִתְקֹעַ בּוֹ לֶעָתִיד לָבֹא בְּקִבּוּץ שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיה כז:יג] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל. (פרקי דרבי אליעזר פרק לא). אבל מה שמסכל את תחבולותיו של השטן כליל ומערבב אותו לחלוטין היא הפגנת הערבות המוחלטת של האיל הכלוא עבור יצחק. עלינו רק להפנים את המסר הערב של השופר ובכך להתעורר לערבות ישראל ולתשובה שלימה. ע”י תקיעות בשופר של איל וחיקוי אומצו של האיל (שלא לדבר על זה של אברהם ויצחק), נזכה לכפרה ולגאולה, כדברי רבותינו ז”ל: “וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר מהו אחר… א”ר חנינא ב”ר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב”ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרנו של איל” (בראשית רבה [וילנא], פרשה נו). Share this: WhatsApp More Telegram Email Print Share on Tumblr

[המאמר הזה מבוסס רובו ככולו על פירושי רש”ר הירש לתורה]. וי‘ כג:לד – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה’. [מעיר רש”ר הירש שבחג הסוכות קוראים אנו על מלחמת “גוג ומגוג”, וכי קרובה מלת ‘גוג’ למלה ‘גג’]: רש“רהירש במדברכט:יג – והקרבתם עלה – יחזקאל (פרקים לח, לט) מתאר את המלחמות האחרונות שהאומות נלחמות בה’ ובמעשיו, והמנהיג העורך את המלחמות האלה קרוי ‘גוג’. אין זה רחוק לומר ש’גוג’ נגזר משרש ‘גגג’, והוא מורה אפוא על יצירת גג. [נציין כי המלה ‘גג’ קרובה גם ל’מגג’ במובן התמוגגותוהמסה – הגג מונע את חדירת ההתמוגגות מהשלג והגשם לתוך הבית. ושמא יש להציע כי אף השם ‘מגוג’ ג”כ נגזר מלשון התמוגגותוהמסה. הרי מפרשי המקרא פירשו את הפסוקים בחבקוק בענין “מים רבים” כמליצה לגוג ומגוג, המנסים למוססאתלבם של ישראל]: חבקוקג:טו – דרכת בים סוסיך חמר מים רבים; מלבי“ם – ממליץ ג”כ על העת שיתקבצו העמים במלחמת גוג ומגוג כמים רבים כבירים, ולא ינוחו מזעפם רק יהמו יחמרו מימיו לבלע ולהשחית את ישראל. [ממשיך רשר”ה ומסביר שמהותו של הסכך היא הניגוד הגמור של מהות הגג]: רש“רהירש (שם): נמצא שגוג הוא היפוכה של הסוכה, שהרי הסוכה היא סכך בלתי-יציב ונטול-כח שלא הונח בידי אומן. אכן כל תוכן ההיסטוריה העולמית של האדם מתמצה בניגוד זה. רעיון תעתועים אחד מתעה את האנושות. נמסר להם כח להציב “דפנות” כדי לגדור את תחומם כלפי חבריהם לבריאה, וכך הם מבטיחים את גבולם ברב כח וביד אומן. לפיכך סבורים הם שמוטל עליהם להבטיח את עצמם גם כלפי מעלה, כלפי ה’ והשפעות כח הנהגתו; עליהם ליטול את גורלם בידם ולהגן על עצמם בכוחם, וכך יכתירו את בניין הגדולה האנושית על ידי ה”גג” המבטיח אי – תלות בה’. הרי זה מאבק ה”גג” עם ה”סוכה”. “רעיון התעתועים של הגג” מייחס גדולה לאדם והאדם לא ימצא בו מנוח, ואילו אמיתה של הסוכה מורה לבטוח בשמחה על הגנת ה’. [ואכן בדור הפלגה בנו את מגדל בבל, וכוונתם היתה להפגין את כחם (המסומל בגגו של המגדל), ואף להילחם חזיתית נגדו ית’]: רש“רהירש (שם): ההיסטוריה העולמית מתחילה בבניין המגדל והיא מסתיימת בבניין הסוכה. בוני המגדל דגלו בהאלהת עוצמת האדם וביקשו לכבוש את השמים. עבודהזרהג. – מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: אשר אנכי מצוך היום? היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא [לעומת זאת, עם ישראל מבחינים בין הצורך להשתדלות ההגנה נגד אויבינו המסובבים אותנו –המסומלת בדפנות– לבין כל נסיון להתגונן כלפי כחו של אבינו שבשמים]: רש“רהירש (שם): בוני הסוכה ייכנעו לה’ וישמחו בחייהם עלי אדמות (השוה פי’ במ’ יא:כט). בברכת חג שמח וגאולה קרובה בלי מצרים – לנצחון סופי על גוג ועל גגו! 1 [גם הפרי צדיק העיר על קירבה זו בין ‘גוג’ ל’גג’]: פרי צדיק (פ’ שמיני ט): תיבת גוג הוא משורש גג שהוא התנשאות… וסעד לזה מלשון התנחומא (פ’ תזריע יא): בגוג שמתגאה בעולם ועולה. 2 [היינו שרש ‘גג’ לפי בעלי השרשים (רד”ק, ריב”ג, וכו’)]. 3 [וכן יש להציע קשר לשמו של זקנו של המן, היינו ‘אגג’ מלך עמלק]. 4 [כפי שפירשו המפרשים, שסוכה נקראת ע”ש הסכך(ראהשט”מ נזיר ח:, תפי”ש סוכה א:א, קר”ע ירוש’ שקלים ו:א)]. 5 [כך הביא אלשיך בספר דניאל]:דנ‘ ג:א – נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם… אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל; אלשיך – בס’ הזהר נאמר כי בקעת דורא היא… אשר בנו בני האדם בה עיר ומגדל… שנאמר: וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה [בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר… וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם] (בר’ יא:ב-ד)… התאזרו… להבקיע הרקיע וכביכול להלחם נגד ה’ וקדושתו. Share this: WhatsApp More Telegram Email Print Share on Tumblr #Etymology #Hebrew #Roots #Bible #Chumash #BiblicalHebrewEtymology

תקציר המאמר: התורה מספרת בפרשת וישלח על אונסה של דינה בת יעקב ע"י שכם בן חמור. לאחר מכן, הכתוב מביא את תגובתו של יעקב לבשורה הנוראה: וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ... וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית לד:ה). המילה "החריש" כאן מורה על שתיקה, היינו שיעקב שתק עד שובם של בניו מהשדה. אמנם יש להבין למה בחרה התורה דוקא במילה הזאת, כשיש לא פחות מחמש מילים נרדפות למושג הזה בלשה"ק: שקט, דומה, חשה ,הס ושתק. ולא זו בלבד קשה במילה "והחריש", אלא יש להבין את המשמעות המדויקת של המילה בעצמה, לאור העובדה ששורש 'חרש' בעצמו נושא שבע הוראות שונות: [חרישת קרקע]: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר (שמות לד:כא). [אטום אוזן]: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט:יד). [שתיקה]: כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ (במדבר ל:טז). [אומן]: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שמואל א' יג:יט), וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת (מלכים א' ז:יד). [מחשבה /הכנה]: כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה (שמואל א' כג:ט), חֹרְשֵׁי אָוֶן (איוב ד:ח). [חריתה]: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם (ירמיה יז:א). [מין יער]: וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחזקאל לא:ג). נסינו במאמר לבדוק לעומק את המילה הזאת ובדרך זו להבין את סיבת התורה במונח זה בדווקא, בענין תגובתו של יעקב אבינו לטרגדיית דינה ביתו. בראשית לד:ה - וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. קיימות מספר מלים נרדפות למושג שתיקה בלשון הקודש, כגון: "שקט", "דוּמָה", "חשה", "הס" ו"שתק". אף שרש 'חרש' מורה על שתיקה, אך הוא מבין הקשים במקרא בשל הוראותיו הרבות והמגוונות. יש להבין את משמעותה המיוחדת של מילה זו. וכן יש להבין מדוע התורה נקטה כאן דווקא במלה זו. להלן המשמעויות השונות של 'חרש'1: 1. חרישת קרקע2 / כלי חרישה: בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר3 (שמ' לד:כא). לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו4 (דב' כו:י). צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ5 (יר' כו:יח). אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ6 (ש"א יג:כ). 2. אינו שומע: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ7 (ויקרא יט:יד). וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה8 (ישעיה לה:ה). 3. שתיקה: מַחֲרִישׁ לָדַעַת9 (בר' כד:כא). וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם10 (בר' לד:ה). כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ11 (במ' ל:טז). וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה12 (שופ' טז:ב). אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ13 (ש"א ז:ח). 4. אומן: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת14 (שמות לא:ה). וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל15 (ש"א יג:יט). וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת16 (מ"א ז:יד). הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ17 (ישעיה מ:יט). 5. מחשבה / הכנה: יוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים18 (ישעיה ג:ג). כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה19 (ש"א כג:ט). אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רעה20 (משלי ג:כט). כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן 21(איוב ד:ח). 6. חריתה, חקיקה: חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם22 (יר' יז:א). 7. מין יער: וְחֹרֶשׁ מֵצַל23 (יחז' לא:ג). כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר24 (ישעיה יז:ט). וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּחֹרְשָׁה25 (ש"א כג:יח). וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה26 (ש"א כג:טו). המפרשים ובעלי הלשון הציעו הצעות שונות למכנה משותף להוראות השונות, אולם רובם התמקדו רק בחלק מהמשמעויות. בראש ובראשונה נזכיר את ביאורו של רש"י: 1. רש"י - הוראת היסוד: מחשבה / הכנה. רש"י קישר בין שתי הוראות: 1. חרישת קרקע 2. מחשבה והכנה: משלי ג:כט - אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה; רש"י - אל תחרוש על רעך רעה - אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה (לֹא תַחֲרֹשׁ [דברים כב:י]) - מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה, אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה. איוב ד:ח - כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן; רש"י - כאשר ראיתי - אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם, כחורש זה שמכין לפני הזריעה ואחרי כן זורעים. ויש להבין מדוע נמנע רש"י מלהסביר את הקשר גם להוראות האחרות כגון אינו שומע ויער. נחזור לשאלה זו בהמשך. 2. ספר שרש ישע (ערך 'חרש' -ת"ד) - הוראת היסוד: שיתוק ודוּמָה וחשאי. ומשתף בענין זה את ההוראות הבאות: 1. אינו שומע: חֵרֵש אינו שומע, לכן [בדרך כלל] גם אינו מדבר. 2. אומן: החָרָש יקרא אומן, יפסל ויתאר כל צורה. כל חכם לב עושי מלאכת מחשבת נוהגים בשיתוק. 3. חורשה: הוא היער השקט, שאין רגל עוברת שם. 3. רש"ר הירש (שמות ד:יא) - הוראת היסוד: חרישת קרקע. ומשתף בענין זה גם: 1. אינו שומע, וגם 2. מחשבה: הדומה לחרישת האדמה, וזה לשונו: משרש 'חרש' = לעדור. החֵרֵש אינו אלא "חורש" את שדה מחשבתו27, אבל שדה זה, מקור חשיבתו, אינו מקבל זרע מבחוץ28. 4. הואיל משה (שופ' טז:ב) - הוראת היסוד: כריתה. ומשתף בענין זה גם: 1. אומן, וגם 2. יער: וחרש קרוב לכרת וחרת... ומזה: וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ (שמ' לא:ה), כורת [האומן] בעצים לעשות מלאכתו. ומזה: וְחֹרֶשׁ מֵצַל (יחז' לא:ג) - יער שממנו כורתים עצים להחם או למלאכה. בענין הסיבה שרש"י הדגיש דווקא את הקשר בין מחשבה לחרישה והשמיט את הוראות שרש 'חרש' האחרות, נראה שבעל היריעות שלמה חש בקושי הזה. יריעות שלמה קישר בין חרישת קרקע ומחשבה והכנה בסברא זהה לסברת רש"י, אך הוסיף גם משמעות אומן כסעיף של מחשבה והכנה, שכן אי אפשר שתתהווה יצירה כלשהי ללא תכנון מראש. ההוראות הנוספות משרש 'חרש', אינו שומע ויער, מושאלות מהוראת היסוד, כיון שמחשבה ותכנון בדרך כלל מְלֻוִּים בשתיקה, מתאים לתאר אדם שאינו שומע בשם חרש שכן הוא חווה שקט מוחלט, וכן יער עבות מתאים לתאר בשם "חורשה" שכן גם בו, על פי רוב שוררת דומיה29. אלו תורף דבריו של בעל היריעות שלמה: יריעות שלמה (ב:לו,ב - ת"ד) - הוראת היסוד: הכנה / הכשרה (מעין חרישת קרקע, המכינה את השדה לזריעה). ובהשאלה ממחשבה ותכנון: שתיקה: 1. חרישת קרקע: הנחתו הראשונה על חרישת הקרקע, שהוא הפיתוח והשידוד באדמה, והכין אותה אל הזריעה... 2. מחשבה: וכן יאמר בבחינה העיונית לשון 'חרש' על החושב מחשבות... כענין החרישה, שעוסק בהכשרת הקרקע לזריעה, כך הוא ההכשר המחשבתי, שעוסק בהזמנת התחבולות שעל ידם ישלים לו הדבר המבוקש... 3. אומן: האומן העוסק בעצים ואבנים ומתכות להכשיר אותם... כי אין הפרש בין המכשיר את האדמה... לבין המכשיר שאר דברים... חרישה המחשבתית... שישער תחלה אופן עשייתו, ולחשוב מחשבות איך יעשהו. 4. אינו שומע: ומהוראת 'חרש' על השתיקה, הונח גם כן על הבלתי שומע שם 'חרש': לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (וי' יט:יד), כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע (תה' לח:יד). 5. יער: ונקרא מין יער העב והגס 'חרש', כמו: במדבר זיף בחרשה (ש"א כג:טו), ובחרשים בנה בירניות (דה"ב כז:ד), ודומיהם. הוא גם כן מלשון שתיקה, שמחמת עוביו של יער וגסותו, שהאילנות מצומצמות ביותר, אין שם אלא שתיקה, שאין הרוח שולטת שם להשמיע קול, מחמת גסותו של יער, שהוא כחדר סתום, אין קול בא אליו מבחוץ. לפי זה, כל הוראותיו של 'חרש' מתחילות עם תכונת המחשבה / הכנה של חרישת הקרקע, ותכונת השתיקה מושאלת מענין המחשבה, בהיות שתיקה תנאי אידיאלי למחשבה ותכנון. ויתכן שאכן גם רש"י סבר שהוראת השתיקה של 'חרש' מושאלת, ובשל כך לא הזכיר ענין זה, והדגיש דווקא את תכונת המחשבה / הכנה כעיקר אצל חרישת הקרקע, והיא מעין בנין אב לכל מלאכת מחשבת. מצינו "שתיקה" בלשון "החריש" גם ביחס לנדרים בפרשת מטות: במ' ל:ד-ה - וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ. אונקלוס תרגם את הפסוק בצורה מילולית: ת"א - וישתוק לה אבוהא ויקומון כל נדרהא; לעומת זאת, המיוחס ליונתן הוסיף את המלה "ויתכוון" בתרגומו: תמ"י - וְיִתְכַּוֵון וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אִיבָהָא. וכן להלן שם בענין נדרי אשתו: במ' ל:ח - וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ; תמ"י - וּבְיוֹמָא דְשָׁמַע יִתְכַּוֵון לְקַיְימוּתְהוֹן וְיִשְׁתּוֹק לָהּ. כלומר, נקטה התורה במונח "החריש" (בניגוד לנרדפיו) ללמד שאין מדובר על שתיקה מקרית, אלא ש"מחריש" במכוון, דהיינו שתיקה שהיא חלק מתכנית. ובספרי מפורש כדברי התרגום: ספרי מטות קנג - והחריש לה אביה - עד שיהא מתכוין לה שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שאשתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוין לה. וכך יש לדייק גם מדרשת הפסוק בגמרא, ששתיקת הבעל מכוונת לתכלית כל שהיא: נדרים עט. - כי החריש לה - הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר, הא מה אני מקיים אם החרש יחריש לה אישה? בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר; רש"י - שעושה כדי להקניטה ולהוכיחה כדי שלא תרגיל עוד בנדרים30. מצינו גם סעיפים אחרים של משמעות זו בהופעות אחרות של "החריש" במקרא. לדוגמא, שתיקה לצורך האזנה: ישע' מא:א - הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים; ת"י - אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן וּמַלְכְּוָן; רש"י - החרישו אלי - כדי לשמוע דבר; רד"ק - החרישו אלי איים - החרישו שתקו והאזינו אלי. וכן הארכה / השהייה: חב' א:יג - לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ; ת"י - וּלְמָא אַתְּ מִסְתַּכֵּל בְּאָנְסִין וְאַתְּ יָהֵיב אַרְכָּא לְרַשִׁיעַיָא וּמְסַלְעֲמִין לִדְטָבִין מִנְהוֹן. גם אלה ההוראות מרמזות על שתיקה לצורך כלשהו, הראשונה לצורך האזנה כמשמעה, והשנייה למטרת הארכה והמתנה. מכאן יש להבין את "החרשתו" של יעקב כשהתבשר על אונסה של דינה. גם בעיצומו של משבר, יעקב אבינו נהג כחכם הרואה את הנולד, בדרך "וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ" (משלי יא:יב), כי כל חייו היו מוקדשים להנחות לצאצאיו את הדרך הטובה בה ילכו. לכן כשבניו החליטו לשפוך את זעמם על העיר שכם, יעקב התייחס למעשיהם בחומרה, באומרו: בר' לד:ל - עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ. וגם ברגעיו האחרונים, מצא לנכון להזכיר לשמעון ולוי את טעותם: בר' מט:ו - בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ31. בשתיקתו-החרשתו לימד יעקב לבניו ולכלל ישראל שאין להגיב מתוך כעס. הכועס צריך לעצור, לעשות חושבים, להתייעץ, לתכנן ולהתכונן, לסקור את השדה העומד לפניו לבל יתקל יתד המחרישה בסלע או סבך בלתי צפוי. וכך פירש בעל הטללי אורות את המלה "והחריש" אצל יעקב: טללי אורות (תה' כח:א) - 'חרש' מלשון מחשבה, ר"ל שתיקה בכוונה ובמחשבה לתכלית איזה ענין, כמו: והחריש יעקב עד בואם32. שנזכה לחרוש מחשבות ותוכניות טובות, מתוך שלווה חרישית, ולהביאן לפועל כחרש מיומן, וכדברי דוד המלך33, שצוּרִינו לא יֶּחֱרַשׁ מעמנו! 1 יש מפרשים חלק מהפסוקים בצורות שונות, אמנם להוראה המובאת כאן הבאתי לפחות פסוק אחד בהערות. 2 "רדייה" בארמית. 3 תמ"י - בְּרִידַיָא וּבְחַצְדָא תָּנוּחַ. 4 ת"א - לא תרדי בתורא ובחמרא כחדא. 5 ת"י - צִיוֹן חֲקַל תִּתְרְדֵי. 6 רד"ק - מחרשתו - הוא כלי ברזל שחורשין בו. 7 ת"א - לָא תְלוּט דְלָא שְׁמַע. 8 רש"י - ואזני חרשים - שלא היו שומעים לקול נביאים. 9 ת"א - שתיק למדע האצלח יי אורחיה. 10 ת"א - וּשְׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן. 11 ת"א - ארי שתיק לה. 12 ת"י - וּשְׁתִיקוּ כָּל לֵילְיָא. 13 מצ"צ - תחרש - תשתוק וכן והחריש יעקב (בר' לד). 14 ת"א - ובאומנות אבן טבא לאשלמא. 15 ת"א - וְאוּמַן עֲבֵיד זְיַן לָא מִשְׁתְּכַח. 16 ת"י - וַאֲבוּהִי גְבַר צוֹרִי אוּמַן בְּעוֹבָדָא דִנְחָשָׁא. 17 מצ"צ - חרש - אומן. 18 מצ"צ - חרשים - הוא ענין מחשבה כמו אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג). 19 רד"ק - מחריש הרעה - עניינו חושב כמו אל תחרוש על רעך רעה. 20 רש"י - אל תחרוש על רעך - אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה. 21 רש"י - כאשר ראיתי - אשר נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה. רש"י כאן ובהערה לעיל (בביאורו למשלי) מדגיש ש'חרש' מתייחס למחשבה העוסקת בהכנה, אולם בפסוק "מחריש הרעה" (ש"א כג:ט) רש"י רק ציטט את התרגום "כָּמִין בִּישְׁתָא" ("כמין" הוא תרגום של מארב). מעניין להעיר שהמלה "כמין" היא "מכין" בחילוף מיקום אותיות, ומארב הוא מלכודת, דבר המצריך הכנה מראש. 22 ת"י - חֲרִיתִין עַל לוּחַ לִבְּהוֹן. רד"ק (ערך 'חרש') - חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם - חרותה. 23 רש"י - וחורש מצל - יער מסכך צל גדול. 24 רש"י - חורש - הוא יער כדמתרגם ביער בחורשא. 25 רלב"ג - שלא נמנע דוד אחר זה מלשבת ביער ההוא. 26 רד"ק - בחרשה - פירוש ביער תרגום יער חורשא. 27 מדמה חשיבה עמוקה לחרישת האדמה, שחופר עמוק ו"מכין את הקרקע" לצעדיו הבאים. 28 כלומר, בניגוד לחרישה רגילה המכינה את השדה להטמנת גרעינים ממקור חיצוני, החשיבה המכונה "חרישה" אמנם מכינה את "שדה מחשבתו" ל"זריעת" רעיונות חדשים, אולם ה"גרעינים" בנמשל הם ממקור פנימי. 29 הגם שיש יוצאים מן הכלל לכל אלו, שהרי יתכנו מחשבה ותכנון גם בלי שקט מוחלט, וכן יש חיות ועופות המרעישים בחורשה. 30 אף שבספרי ובתלמוד דרשו זאת מהמלה "לה" ולא מהמשמעות של "החריש", מכל מקום נראה שהם שני שלבים שונים [כמו שמשמע מתמ"י]: א. מהמשמעות של "החריש" אנו למדים שהשתיקה צריכה להיות במכוון ולא בהיסח הדעת. ב. מהמלה "לה" אנו למדים שמטרת השתיקה היא "לה", ששותק כדי לשוות תוקף לנדר של בתו או אשתו [וכך יש לדייק מהמלים "מתכוין" (בספרי) ו"על מנת" (בגמרא) שצוטטו – היינו שתיקה מכוונת]. 31 אולם, השוה את פירוש ר' עובדיה מברטנורא לבראשית כד:נ. 32 ובעל המרכבת ארגמן הוסיף דרוש נאה ע"פ רמז של ס"ת: מרכבות ארגמן (דף ר"ו) - והיה יעקב חושב מחשבות ועושה תשובה, איך באה לו הצרה הזו. ורמז לזה: "את מקנהו בשדה והחריש יעקב": סופי תיבות ת'ש'ו'ב'ה. 33 על פי תה' כח:א.

וישב בר’ מ:ח-וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. [הגם שמצינו חלומות רבים בחומש,שרש’פתר’מופיע בכל המקרא רק אצל יוסף,היינו בפרשיות וישב ומקץ1.ברם,שרש ארמי קרוב לו, ‘פשר’,מופיע בספר דניאל פעמים רבות בענין חלומות נבוכדנצר וה”כתב על הקיר”המסתורי בימי נֶכדו בלשאצר.יש שפירשו מלה זו כתרגום ארמי פשוט של המלה”פתר”בארמית(בחילוף ש’תמורת ת’), ויש שפירשוה כחילוף מיקום אותיות של השרש העברי ‘פרש’2.חיזוק לדעה א’ יש להביא מתוך כך שתרגומו של שרש ‘פתר’הוא תמיד ‘פשר’ונגזריו,וכ”כ מצינו במלים אחרות בהם אותיות ש’ ות’מתחלפות3]. [מול דעה זו אמנם,עומדת מלת “פשר”בספר קהלת]:קהלת ח:א -מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא;[ראב”ע במקום מציע שאף הופעה זו של המלה היא”ממשפחת ארמית”,אולם רש”י מביא (בפירוש ב’)מחז”ל(סוטה יג:)שדרשו את המלה כלשון “פשרה”]:רש”י -מי כמשה עושה פשרים בין ישראל לאביהם שבשמים. [נראה שיש לדייק שמתוך שדרשו דווקא את תיבת”פשר”בספר קהלת בצורה זו,שדרשוה מלשון פשרה,שהמלה שם איננה תרגום ארמי של “פתר”גרידא,אלא שהוראת “פשר”בעברית שונה מ”פתר”במדת מה.נקדים בכך שמצינו מספר מלים בלשון חז”ל שנגזרות משרש ‘פשר’: 1. פשרה 2. פושר 3.אפשר 4.הפשרה. נבדוק אותן אחת אחת]: פשרה-כתובות י:ו-עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶם;רמב”ם פהמ”ש-ופירוש פשרה לפי עיקר מובן המלה,המיצוע בדבר,כלומר הסכמה בדרך שלום. פושר-רמב”ם פהמ”ש(שם)-קורין למים הבינוניים שאינו לא קר ולא חם,פושרין. אפשר-[המלה נגזרת מן ‘פשר’4.הצעה בלתי החלטית]. הפשרה-[היינו קרח ושלג הנמס]:פסחים צד: – ניסן אייר וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין. [נראה לומר שמשותף לכולן ענין שחרור מכליאה במבוי סתום,כדלהלן: 1. פשרה -כל צד נחוש בעמדתו עד שמוצעת להם פשרה. 2. פושר- כגון אחד רוצה חם ואחד רוצה קר5,והם תקועים בעימות עד שיתפשרו על פשרה. 3. אפשר -כגון שנים שכל אחד מתעקש שדעתו נכונה,עד שתוצע דעה ג’בדרך פשרה6. 4. הפשרה- קרח ושלג מחזיקים בתוכם את המים עד שיתפשרו וישתחררו]. [נחזור לפסוק בקהלת הנ”ל,בו דרשו חז”ל את מלת “פשר”כלשוןפשרה]:קהלת ח:א -מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא.[שלמה המלך מתייחס כאן לחכמה,ומזכיר”פשר”בהקשר הזה.הרי בתחילת מִנּוּיוֹ כמלך ביקש שלמה מאת השי”ת”לב שומע לשפוט…להבין בין טוב לרע”,וה’ ענה לו]:מ”א ג:יב -הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ.[מיד אח”כ כבר עלה לפניו המשפט הראשון – בין שתי האמהות.שלמה מסכם את עדויותיהן של הנשים]:שם כג – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.[היינו שכל אחת נחושה בדעתה,והגיעו למבוי סתום.שלמה הציע הצעה נמרצת בנסיון למצוא מוצא לעימות שביניהן]:שם כד- וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.[החלטה זו של שלמה היא דוגמא למופת של חכמתו,אמנם מהיכן עלה לו רעיון להציע הצעה כה קיצונית,שעלולה היתה להיגמר במות הילד?]. [מאחר שקבל שלמה את חכמתו במַתָּנָה ישירות מאת השי”ת- עלינו להתבונן כביכול בחכמתו הוא ית’.חז”ל דרשו שכתגובה למבוי הסתום בו נכלאו חזקיהו המלך וישעיהו הנביא -שכל אחד דרש מחבירו להגיע אליו ולא להיפך-ה’הביא יסורים על חזקיהו המלך,וחלה במחלה אנושה,כאמור במקרא]:מ”ב כ:א -בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ;מצ”ד -למות -ר”ל חולי אנושה ומסוכנת שיש בה כדי למות.[כל זה דרשו ז”ל על הפסוק בקהלת הנ”ל,וזו לשונם]:ברכות י. – וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (קהלת ח:א) – מי כהקב”ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים,בין חזקיהו לישעיהו.חזקיהו אמר:ליתי ישעיה לגבאי,דהכי אשכחן באליהו דאזיל לגבי אחאב7.ישעיהו אמר:ליתי חזקיהו לגבאי,דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע8,מה עשה הקדוש ברוך הוא?הביא יסורים על חזקיהו,ואמר לו לישעיהו:לך ובקר את החולה.[בכדי לגשר בין התעקשותן של שני הצדיקים,הקב”ה כפה “פשרה”עליהם שהיתה עלולה להסתיים במות חזקיהו.מכאן למד שלמה המלך להציע את הפשרה9הקיצונית שלו על האמהות למרות הסכנה הטמונה בה]. [יש לדייק מכאן שמתנת החכמה שהעניק ה’לשלמה איננה זהה לנבואה.ה’ לא הופיע אליו וצוה לו לפעול בצורה מסויימת במשפט,אלא העניק לו את הכח להתבונן במעשיו הוא;לדמות מילתא למילתא,וליישם את דוגמת מעשהו ית’במשפטו הוא.לפי זה,מלת”פשר”שהזכיר קהלת היא תיאור של “חכמת אדם”,כמפורש בכתוב שם -והיא הכח לגשר בין דעות שונות ע”י פשרה כלשהי]. [בניגוד לכך,שרש’פתר’אצל יוסף מתאר פתרון אלקי של חלומות,כדברי יוסף]:בר’ מ:ח-וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.בר’מא:טז -וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.[בהיות”פתר”תיאור של מעשה אלקי,המלה בע”כ תורֶה תמיד על פירוש חד-משמעי והחלטי,בניגוד ל”פשר”בעברית,המורה על חכמה אנושית שתכליתה היא לגשר ו”לישר קו” בין עמדות מנוגדות -ומטבע הדברים א”כ חכמת אנוש איננה בהכרח מושלמת והחלטית.ונראה להביא סיוע למשמעויות שונות אלו של “פשר”ו”פתר”העבריים מתוך עומק השרשים בעצמם]. [רש”ר הירש משווה במספר מקומות10את השרשים ‘ישר’, ‘כשר’, ‘קשר’, ‘גשר’11,שמשותף לכולם עניני יושר וקשר;במלים אחרות:הכנהויישור קו ויצירת דרך ישרההמקשרת בין דעות או ישויות שונות.ונראה שעוד מלים בעלות אותיות ‘שר’משתתפות בהוראות דומות על פי פירושם של מפרשי המקרא.רשימה זו כוללת את המלים: 1. “ישר”, 2. “כשר”,3. “קשר”,4. “גשר”, 5. “חשר”, 6. “אשר”, 7. “תשורה”, 8. “אשורנו”, 9. “נשר”.] [המפרשיםפרשו”חשר”מלשוןקשר]:ש”ב כב:יב -חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים;מצ”צ -חשרת- ענין קשור,כמו:וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם (מ”א ז:לג). [המלה”אשר”קשורה לענין יושר,כדברי רד”ק]:ישע’א:יז -דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ;רד”ק -אשרו -כמו ישרו.שם ג:יב -עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים;רד”ק -ויש מפרשים מאשריך כמו מישריך,כלומר אותם שהיו ראויים לישר אותך בדרך הטובה הם הטעו אותך]. [רש”י(על פי תרגום יונתן)מרמז לקשר בין המלים “ישר”, “כשר”ו”תשורה”12]:ש”א ט:ז -וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיאלְאִישׁ;רש”י -ותשורה- תרגם יונתן:ומדעם דכשר,לשון יושר. [בעל הכלי יקר מציע קשר בין שם “ישראל”למלה”אשורנו”13(לשוןראייה),וכן ללשון “ישר”]:בר’לב:כט -וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל;כלי יקר-ישראל- לשון ישר אל, כי ישר הוא לשון ראייה,מלשון:אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד:יז)…וישראל לשון מישור,כמו שנאמר לעתיד:וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיה מ:ד)…כי על ידי כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים. [וכן מביא ראב”ע דעה המקשרת בין “ישורון”ל”אשורנו”]:דב’לב:טו -וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט;אב”ע -וי”א,שהוא מגזרת אֲשׁוּרֶנּוּ (במ’כג:ט).[לפי הבאר יצחק,הקשר בין “ישורון”ל”אשורנו”מרמזלראייה ישרה]:פירוש באר יצחק על אב”ע -מלשון אֲשׁוּרֶנּוּ,שישראל רואים אביהם בדרך14ישר. [לדעת ראב”עוחזקוני,גם המלה “נשר”נגזרת מן “אֲשׁוּרֶנּוּ”15(ע”שראייתה)]:אב”ע ויק’יא:יד -ויש אומרים שנשר מן אֲשׁוּרֶנּוּ(במ’כג:ט). [בניגוד לכך,הוראת היסוד של שתי אותיות ‘תר’לדעת יריעות שלמה היא היתר /ניתוק]:יריעות שלמה (א:עה,א-עו,א- ת”ד):’תר’מורה על ההיתר ורפיון הדביקות,כגון:מַתִּיר16אֲסוּרִים (תה’קמו:ז)…[ומכאן ענין “יתר”במובןהנשאר והעודף,כמו]:וְהַנֹּתָר17מִמֶּנּוּ(וי’ז:טז)… [ענינם ענין היתר וסלוק קשר או שייכותעם דבר אחר].מכאן גם:רָאָה וַיַּתֵּר18גּוֹיִם (חבק’ג:ו) -שהוציא קצת אומות מכלל השאר19.[גם לשון “תוֹר”ענינההתרה]:וזהו גם ענין ‘תֹּר’שבמגילת אסתר:וּבְהַגִּיעַ תֹּר20נַעֲרָה וְנַעֲרָה (אסתר ב:יב) -לשון התרה ויציאה מן הכלא,כי היתה כל נערה המוזמנת למלך נחבשת במשמר בית הנשים תמיד,ולא היתה רשאה לצאת לחוץ…ועת שבה הותרה הנערה מן המשמר לבא אל המלך נקרא ‘תר’…[שרש’תר’מורה גם על ריגולוגילוי הנסתרות]:ומשרש’תר’מהוראת ההתר נגזרת פעל ‘תוּר’להוראת הרִגול והחפוש.כמו:וְיָתֻרוּ21אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במ’יג:ב)…וזה הפעל נקרא ‘תור’ע”ש סופו,פעולה המביאה לידי היתר ספק.כי תכלית המחפש להתיר לו מה שהוא מסופק בו,ושאיננו יודע.וכאשר רואה או משיג אותו הדבר המחופש,כבר הותר ספקתו והעלמתו22.[ומכאן בהשאלה:חיפושאחר משאלות הלב בכדילפרוץ את האסור והמסוייג]:וְלֹא תָתוּרוּ23אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (שם טו:לט).[גם הסוחרים דומים למרגלים המחפשים תמידלפתוח שווקיםחדשים שהיו סתומים עד כה]:לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים (מ”א י:טו) -הם הסוחרים התרים במדינות ובעיירות למצוא מו”מ24. [ונלע”ד לצרף עוד מלים בעלות אותיות ‘תר’המשתתפות בהוראות היתר /ניתוק /פתיחה:”אתר”25-משרש’תר’26,עניןגילוי סודות27.ויש להציע כי גם מלים אחרות בעלות אותיות ‘תר’נגזרות מענין היתר,פתיחה וגילוי:“בתר”28– חיתוך,פתיחה,גילוי29.”חתר”30– חפירה,גילוי סודות31.”נתר”32-הקופץ ומעתיק מקום מתיר את עצמו ממקומו33. “סתר”34-בארמית ובלשון חז”ל35“סותר”מורה על הרס והחרבה;הרי פריצת דבר שלם פירושו פתיחת דבר במובן השלילי.”עתר”36– חז”ל דרשוה כמו “חתר”37]. [ומכאן בסופו של דבר גם המלה שהתחלנו בה:”פתר”38– פתיחה,גילוי.כאמור,אין מלה מתאימה יותר לפענוח חלומות ע”י יוסף “איש אשר רוח אלקים בו”.כאמור,פתרונותיו אינם ניתנים להתפרש לשתי פנים;הם שברו39ופרצו את סודות החלומות לחלוטין. [ומכאן גם חיזוק להערכה הנ”ל ששרש ‘פשר’בארמית-להבדיל מ”פשר”העברי בקהלת כנ”ל-הוא אכן תרגום מדוייק של שרש ‘פתר’בעברית.כי הרי שרש ‘פשר’הארמי מופיע רק אצל דניאל,שאף הוא ייחס את כח הפענוח לאלקי שמים]:דנ’ב:כז-כח- עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר…אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין…חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא.[ובכך קידש דניאל גם הוא שם שמים כיוסף בעל הפתרונות האלוקיים]. [עינינו נשואות לחכם הרזים,שיפתח את שערי השמים,יפתור לטובה את חלומותינו,וישיב את שכינתו לציון בב”א]. 1[י”ג פעמים בסך הכל]. 2[התשבי(ערך’פשר’)הביא את שני הפירושים]:פשר דבר אין לו דומה במקרא,והוא כמו פרוש בהפך אותיות או בחילוף שין לתיו שהוא כמו פתר. [ראה גם מלבי”ם תה’קלז:ג,תורה תמימה קהלת פרק ח,הערה ג]. 3ספר זכרון לר’יוסף קמחי (דף71):חלוף ש”ת:חרושה(יר’יז:א),חרותה(שמ’לב:טז);ותוללינו(תה’קלז:ג)[כמו]:ושוללינו(איוב יב:יז).שה”ש א:יז-קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים;אב”ע-בְּרוֹתִים-אין לו חבר,וי”א שהוא בְרוֹשִׁים (מ”א ה:כב);תורה תמימה (שם,הערה רז):בְרוֹשִׁים היינו בְּרוֹתִים,דאותיות הקרובות מתחלפות. 4[ערוך השלם (ערך’אפשר’);שו”ת יד יצחק סי רצד-רצה]. 5[ויתכן לאדם בודד ג”כ להגיע לפשרה דומה בינו לבין עצמו במצב של אי-וודאות]. 6[וזו גם דרך דיבור של ענוים,לדבר בצורה זהירה ושקולה,כגון משה רבינו שאמר “כחצות הלילה” (שמ’יא:ד)במקום”בחצות”,ומכאן אמרו ז”ל:למד לשונך לומר איני יודע,שמא תתבדה ותאחז (ברכות ד.)]. 7[ראה מ”א יח:ב]. 8[ראה מ”ב ג:יא-יב]. 9[כי הרי שני מיני “פשרה”יש:א)ברצון ב)בכפייה-המכונה”בוררות” (וע’סנהד’ה: – “יפה כח פשרה מכח הדין…שנים שעשו פשרה -אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן” – וע”ש בחידושי הר”ן)]. 10[ראה רשר”ה בר’ב:ז,ג:ו,תה’סח:ז]. 11[ראה תוספת הערוך (ערך’גמל’)שג”כ השווה את השרשים ‘כשר’ו’גשר’]. 12[משרש’שור’לדעת רד”ק]. 13[גם”אשורנו”נגזרת מן ‘שור’לדעת רד”ק]. 14[במודפס כתוב ‘ודרך’]. 15[גם חזקוני הצביע על קשר זה]:חזקוני וי’יא:יג-הנשר-ועל שם שמביט מרחוק נקרא נשר,מגזרת אשורנו. 16מצ”ד תה’קמו:ז-מתיר-פותח קשרי האסורים במאסר וישלחם חפשי.[לרד”ק שרשו ‘נתר’ראה הערה 33]. 17[שרשו’יתר’לרד”ק]. 18[לרד”ק שרשו ‘נתר’ראה הערה 33]. 19[השוה את דרשתם ז”ל(תנחומא[בובר]שמיני פ’י)לפסוק בחבקוק]. 20[שרשו’תור’לרד”ק]. 21[רד”ק חבר ענינו בערך ‘תור’]. 22[על פי פירוש י”ש כאן,יש לפתור גם את דברי קהלת]:וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה(קהלת א:יג)[היינו להגיע לסודות הסתומים,בכדי לפתוח את האטום ולגלות את החכמה.ומכאן לשון “תייר”במדרש]:שהש”ר א:ז-מהו ולתור להעשות תייר בחכמה,הדא הוא דכתיב:ויתורו את ארץ כנען (במ’יג).[ולהלן במדרש (שם ב:א-ג),דרשו גם את העוף הנקרא “תור”מלשון”תייר”]:וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ(שה”ש ב:יב),אמר רבי יוחנן קול תייר טב נשמע בארצנו,זה קולו של…משה…יהושע…זה קולו של כורש…[(ובפסיקתא מייחסו למלך המשיח).הצד השוה בין אלו המנהיגים הוא שכולם פתחו פתח לכיוון חדש,לתקווה חדשה.והיינו לשון “תייר”,כדברי יריעות שלמה כאן.ויש להציע סיבה שניה לשם “תור”לעוף המבשר את גאולתינו משיעבוד מלכויות.תרגומה של “תור”בכל מקום הוא “שפנינא”.ומצאנו תרגום זהה גם לציפור ה”דרור”בתהלים]:תה’פד:ד-גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ;תרגום-לחוד יונתא אשכחת ביתא ושפנינא שרכפא ליה.[אם אכן התור והדרור היינו הך,הסיבה לתפקידה החשוב הזה תובן על פי דבריהם ז”ל בגמרא]:ביצה כד.- בצפור דרור עסקינן,שאינה מקבלת מרות.דתנא דבי רבי ישמעאל:למה נקרא שמה צפור דרור -שדרה בבית כבשדה.[וכמו שהדרור אינה מקבלת מרות,ודרה בכל מקום שחפצה,כך התור מתירה ופותחת את אזיקי האסורים הכלואים בארץ לא להם.וראה גם מלבי”ם ויקרא א:יד]. 23[שרשו’תור’לרד”ק]. 24[ראה אברבנאל מ”א ו:טו,ולתחילת פ’שלח]. 25[כגון]:דרך האתרים (במ’כא:א). 26[כן הביאו רשב”ם וראב”ע]:רשב”ם במ’כא:א-האתרים-כמו אפרוח,אתמול,אזרוע.הרבה אלפין [אותיות א’]באין לשמוש בראש תיבה;אב”ע-דרך האתרים-‘האתרים’-י”א כי הא’נוסף,והטעם-התרים את הארץ.וכן:א’אזרועך(יר’לב:כא);[ומנחם חבר את הכתובים הבאים בערך ‘תר’]:מנחם(ערך’תר’):דרך האתרים,ויתורו את הארץ,מתור הארץ. 27[ותרגומן גם של “אתר”וגם של “תר” (עם א’ובלי א’),כגון]:ויתורו את הארץ (במ’יג:ב),דרך האתרים (במ’כא:א),מתור הארץ (במ’יג:כה)[הוא’אלליא’ – היינו מרגלים,הפותחים את רזי ארץ האויב בפני הכובשים]. 28[למשל]:בר’טו:י-וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶך. 29[וע’פרשר”ה(שמ’יג:ב,וי’א:ח)שהציע קירבה בין ‘בתר’, ‘פטר’, ‘פתר’ (ועוד) – עניניפתיחה,חשיפה,שחרור]. 30[כדוגמת]:יחז’ח:ח-חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר;מצ”צ-חתר-ענין חפירה,כמו:חתר בחושך בתים (איוב כד). 31[נוסיף ש”חפר”הנרדף עם “חתר”כנ”ל היא מלה נרדפת לריגול,ולגילוי סודות]:דב’א:כב-נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ;של”ה הקדוש (פ’שלח):ויחפרו,כי כוונתם היתה בשלוח מרגלים לגלות חרפת הארץ. 32[כגון]:לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ (וי’יא:כא). 33[כתב רד”ק(ערך’נתר’ -ת”ד)]:וענין לנתר הוא…הדלוג וההעתקה מהמקום,וכן…וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז:א),וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חב’ג:ו),ה’מַתִּיר אֲסוּרִים (תה’קמו:ז),הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה (ישע’נח:ו)-ענין ההסרה והעתקה מהמקום…[וכן מקשר את תכשיר הניקוי (סבון)המכונה”נתר”]:תְּכַבְּסִיבַּנֶּתֶר(יר’ב:כב)…לפי שמעביר הכתם ומסירו ממקומו. 34עזרא ה:יב-וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ;רש”י-והבית הזה החריב;אב”ע-סתריה-ענין הרס. 35שבת עג.- הבונה והסותר. 36וַיֵּעָתֶר לוֹ ה’ (בר’כה:כא). 37רות רבה ה:ו-מה עשה הקב”ה חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו,ממקום שאין מלאך יכול לשלוט,הה”ד:ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו (דה”ב לג).א”ר לוי בערביא צווחין לחתירה עתירה;ליקוטים(שם-ת”ד):דרשו פעל “ויעתר”במקום הזה לשון “חתירה”; [כך נדרש גם בזה”ק]:זוהר א:קלז.- ויעתר לו ה’ (בר’כה:כא).אל תקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו,חתירה חתר ליה קודשא בריך הוא,וקביל ליה;סולם-אל תקרי ויעתר אלא ויחתר -כי ע’מתחלף בח’להיותם ממוצא אחד:אחה”ע.[ומצאנו ששרש ‘עתר’משמש כשם עצם לכלי חקלאות,כדוגמת הקלשון]:סוכה יד:-א”ר(אליעזר)למהנמשלהתפלתןשלצדיקיםכעתרלומרלךמהעתרזהמהפךאתהתבואהבגורןממקוםלמקוםאףתפלתןשלצדיקיםמהפכתדעתושלהקב”הממדתאכזריותלמדתרחמנות. 38וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ (בר’מ:ח).[ורשר”ה מציע קירבה למלה “כפתור”,היינו מלה מורכבת מן ‘כפת’ו’פתר’]:רשר”ה(שמות כה:לט-ת”ד):שמא מכאן השם ‘כפתור’ = תרכובת של ‘כפת’ו’פתר’,הקרוב ל’פטר’…מצב של קישור המצפה לניתוק.[כי המלה “כפת”מורה על קשירהבארמית]:דנ’ג:כ-גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה;מצ”צ-לכפתה-ענין קשירה ובדרז”ל:עבד כפות לו (ב”ק כב:). 39[ומצינו”שבר”כמלה נרדפת לפתרון חלומות]:אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ(שופטים ז:טו). Share this: WhatsApp More Telegram Email Print Share on Tumblr