ויקהל: תשתית שטותית ~ יהושע שטיינברג

תקציר המאמר לפרשת ויקהל:

פרשת השבוע עוסקת על בניית המשכן בפועל, ומאשרת כי הוא עוצב בהתאם לציווים המקוריים. התשתית הבסיסית של המשכן -למרות שתמיד הייתה מכוסה בזהב או בנחושת- נשאבה ממין עצים הנקרא שטים.

מדוע נבחר הסוג הספציפי הזה, כאשר הוא בהחלט אינו יליד המדבר? וכן –אם אמנם המין הזה הוא כל כך חיוני, מדוע הוא הוסתר באופן עקבי מהעין במשכן?

אנו מחפשים את התשובות לשאלות אלו בהצהרות חכמינו המפוזרים בכתביהם. וכמובן, אנו בוחנים את מכלול המילים המשתפות את שני הרדיקלים החיוניים של מילה זו - 'שט', ומחפשים חוט משמעות משותף בין המשמעויות השונות לכאורה. אך אנו מאמינים שבסופו של דבר משמעות משותפת אכן מתגלית, ושופכת אור על הסיבה להיבחרו של מין זה לתפקיד עילאי זה.

שמות לה:כד - וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.

המשכן כולו היה מבוסס על עצי שטים אלו, מהקרשים ועד הארון. כמה שאלות יש בנוגע לאותם עצים:

א. עצים מיוחדים אלו אינם גדלים בצורה טבעית במדבר, אם כן, מהיכן באו?

דורשים חז"ל שיעקב אבינו הורידם עמו למצרים: בראשית רבה צד:ד - הלך [יעקב] לקוץ ארזים[1] שנטע אברהם זקינו בבאר שבע... הה"ד: וכל אשר נמצא אתו עצי שטים (שמות לה).

ב. מדוע נבחר סוג זה של עץ דווקא? ביארו חז"ל: שמות רבה נ:ג - ישראל חטאו בשטים, שנאמר: וישב ישראל בשטים (במדבר כה), ונרפאו בשטים, שנאמר: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים, שבזכות עצי שטים התכפר להם החטא שבשטים[2].

ג. מהי המשמעות של המלה "שטים"? בתלמוד, דרשה ר' יהושע מגזרת "שטות": סנהדרין קו. - וישב ישראל בשטים, רבי אליעזר אומר: שטים שְׁמָהּ, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות.

ויש להבין, מדוע צריך להזכיר עבירות חמורות אלו במקום הקדוש ביותר בעולם, בעוד שהתורה מעידה שהעבירה כבר נתכפרה להם[3]. עוד יש לברר, האם דרשת ר' יהושע היא "דרשה בעלמא", או שיש משמעות עמוקה יותר לקשר שבין "שטות" ל"שטים"?

על מנת לברר סוגיות אלו, נעיין תחלה במשמעות המלה "שטים", החל מהיוצא מחבור הפסוקים לפי מנחם במחברתו, והשוואתו לפירושו השונה במקצת של רש"י.

מנחם חבר "שטים" בערך 'שט', במחלקה בפני עצמה. שלוש מחלקות נוספות חוברו באותו ערך: 1. המלה "שוט" (מקל / שבט). 2. שם העצם "משוט", ושם הפועל "הושטה". 3. "שַׁיִט" במים, ובדומה לזה "לשוט בארץ"[4].

הקשר בין הוראות 1. עץ השטים. 2. מקל. 3. משוט - נראה לכאורה ברור, שכן כל אלו המשמעויות קשורות לחתיכת עץ כלשהי. באשר למחלקה הרביעית, הכוללת עניני נדידה וטיול (שַׁיִט), יש לומר שענין השיוט במים מושאל מלשון "משוט" הנצרך כדי לשוט במים[5], ואולי אף הביטוי "לשוט בארץ" מבוסס על כך שהנודדים במדבר ובשדות נשענו לרוב על מקלות ומשענות מעץ, היינו על "שוט[6]".

ברם, כאן הגענו לנקודת מחלוקת לכאורה בין רש"י למנחם. אודות המשמעות המדויקת של המלה "שַׁיִט" נציין, שרש"י פתר את המלה מלשון טיול בלי עמל: במדבר יא:ח - שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ; רש"י - שטו - אין שייט אלא לשון טיול - אישבני"ר [טיול להנאה], בלא עמל[7]. אולם מנחם פתר את עניני שיוט (במים ובארץ) במלים: "ענין מרוץ המה". מרוץ בוודאי אינו זהה עם טיול, ולכאורה כרוך בו עמל רב.

בכדי להבין את פירוש רש"י למלה "שַׁיִט" (שפירש טיול), נקדים עם פסוק שלא ניתן לפרשו, לכאורה, מענין טיול: ירמיה מט:ג - צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת. בביאור המלה "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה" רש"י מביא שני פירושים:

א. חיילות משוטטים (תרגום יונתן): רש"י - והתשוטטנה בגדרות - תירגמו יונתן ואתהממון בסיען התגודדו בחיילות. פתר והתשוטטנה לשון חיילות משוטטים... ביחס לחיילות, בוודאי שאין לפרש "משוטטים" כטיול ונדידה ללא מטרה, שהרי צבא מסודר בנוי על משימות מדויקות שיש לסיימם במהירות האפשרית, כדי שלא להיחשף לאויב[8]. בכך, החיילים הם למעשה במרוץ לגמור את מטלותיהם ולחזור שלמים מן הקרב[9]. וכן קשה לפרש אף את הפסוק "שטו העם" הנזכר לעיל בדרך של טיול ונדידה (כפירוש רש"י), שהרי יצאו העם ללקט המן להביא מזון וטרף לביתם, ולא לטייל בחוץ בעצלתיים[10].

ב. לשון בזיון: רש"י (שם): והתשוטטנה בגדרות... ויש לפתור והתשוטטנה והתעוללנה בזבל גדרות צאן, לשון בזיון. ויבז עשו (בראשית כה) [תרגם אונקלוס] ושט עשו. רש"י כאן מקשר בין "שט" בארמית ל"שאט" בלשון מקרא, וכן לִמְּדָנוּ ששרש 'שט' סובל גם משמעות מרוץ וגם משמעות בוז.

את המלה "שאט" פירש רש"י בשני פירושים, שבפשטות, סותרים זה את זה: יחזקאל כה:ו - וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל[11]; א. לשון בזיון: רש"י - בכל שאטך - לשון בזיון פותרין בו, כמו: ויבז עשו (בראשית כה), שתרגם אונקלוס: ושט עשו... ב. לשון שטף: רש"י (שם): ואני אומר, שאט לשון שטף, גולוזמנ"ט בלע"ז[12]. אף מרוצת הסוס במלחמה מתוארת במלה "שטף": ירמיהו ח:ו - כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה; רש"י - שוטף - אישפרידי"ן בלעז[13]. ואת המושג "שטוף בזמה": שבת קנב. - ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה; מסביר רש"י כעין מה שפירש לגבי סוס: רש"י - שטוף - כמו: סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח:ו) - להוט אחר הדבר ורודף. וכן מצינו שנחל שזורם בלי הפסק מתואר כדבר ששוטף תמיד: ישע' ל:כח - וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף, ישע' סו:יב - הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף, ירמיהו מז:ב - וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף.

ויש להבין כיצד תסבול מלת "שאט" / "שט" גם הוראת בזיון וגם הוראת חימוד, הרי אין לך הפכים גדולים מאלו!

ונראה לבאר, שהוראת ריצה ושטפון כנהר, מתאימה להוראת בזיון, כדלהלן. ביחס לשטף ולהיטות הסוס, יש לציין כי בהמות וחיות אינם בעלי בחירה חפשית או שליטה עצמית, אלא נוהגים על פי דחפים פנימיים או כרצון בעליהם. ריצת הסוס לקראת האויב במלחמה היא תוצאה של דִרבוּן רוכבו, כאמור במשלי: משלי כו:ג - שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר. תחת השפעת השוט, הסוס יתנהג כרצון בעליו בעיוורון מוחלט, בלהיטות, בפזיזות ובמרוצה. תחת איום המקל, הסוס גם ירמוס כל מכשול שעומד בדרכו בצורה הנראית לעין כיחס של "בוז" ושאט-נפש, בלי חשבון, בדומה לנהר שוצף השוטף כל מה שבדרכו.

כך בעלי התאווה, שטופי זמה, כפופים הם ליצרם - הוא השטן[14], הנדמה להם כנהג בעל שוט שמכריח אותם לנהוג בצורה שפילה. הוא בעל המשוט, המוליך אותם לפי רצונו, ובעל היצר האומלל מציית כבלית ברירה. כך הגיעו בני ישראל לשפל אליו הגיעו במקום המכונה "שטים", לתועבות בעל פעור ובנות מואב. עם ישראל בחרו שם ב"שטות", רצו במרוץ, שטפו כמו נהר לעבירה, בזו בשאט נפש את איסורי גילוי עריות ועבודה זרה ששמעו בסיני. לזה רומז השם "שטים", המורה על השוט המאיים של השטן[15], שלמראית העין אינו משאיר לחוטא ברירה.

אמנם שכחו שלא סוסים המה, אלא אדרבא, בעלי צלם אלוקים הם, ויש להם את הזכות והחובה - לבחור. בידם לתפוס את השוט ולכופף את היצר, לאחוז את המשוט ולשלוט כל אחד על דרכו הוא. בכוחם לבחור תמיד לצעוד בדרך הנכונה שבשבילה באו לעולם. אף זה רמוז בשרש 'שט', המורה על עץ השטים הישר ומפולס, ויש ללמוד ממנו שהאדם צריך לפלס דרכו בעולמו בשכל ולב, ולפנות אך ורק לדרך הישר והטוב ללא כל פניה והשתהות.

כה חשוב הוא הלקח הזה שגם הארון שבקדשי הקדשים מיוסד עליו: הארון היה בנוי מעצי שטים ומצופה זהב, להתריע ולהזכיר לאדם שלמרות שמבחוץ הוא נראה - גם בעיני עצמו - כזהב, בתוכו פנימה הוא מועד לפורענות, עלול לפנות לדרך המובילה לאבדון, כדרכם של ישראל בשטים. ישים זאת האדם על לבו, ואל יאמין בעצמו עד יום מותו[16].

יהי רצון שנזכה ליהנות מזיו השכינה שתשרה מעל כפורת הזהב המיוסד על ארון עשוי עצי שטים.

[1] היינו שטים, כמו שמוכח מהפסוק שמובא בסמוך. רש"י הביא דרשה מעין זו (שמות כה:ה): ועצי שטים - מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם. [2] פירוש: הקדים ה' רפואה למכה (כפי שמצינו במקומות אחרים, עי' מדרש לקח טוב שמות ג:א), שהרי המשכן נבנה בתחילת מסעי העם במדבר, ואילו החטא בשטים היה לקראת סוף מסעם. [3] במ' כה יא-יג - פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [4] ריב"ג ורד"ק חברו ענינים אלו בערך 'שוט', מלבד הושטה שחברו בערך 'ישט'. בנוסף, ענין שיוט במים לא חבר ריב"ג כלל. [5] רד"ק פירש כן: רד"ק ישע' לג:כא - אני שיט - שמוליכים אותו במשוטים. [6] בענין המלה 'שוט', ציין ידידי רא"כ לסוגיית הגמרא (כתובות יז.) שם דרשו הטיות של "שוט" בשלוש משמעויות שונות. [7] ולרוב המפרשים, המלה מורה על ענין נדידה, כגון: ירמיה ה:א - שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם; מצ"צ - שוטטו - ענין ההליכה אנה ואנה וכן משוט בארץ (איוב א). ש"ב כד:ב - שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; מצ"צ - שוט - ענין ההליכה אנה ואנה וכן משוט בארץ (איוב א). ש"ב כד:ח - וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ; מצ"צ - וישוטו - הלכו אנה ואנה. איוב א:ז - מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ; מצ"צ - משוט - ענין ההליכה אנה ואנה כמו שטו העם ולקטו (במדבר יא). [8] והערה זו נכונה בכל מצב צבאי, בין אם הכוח הצבאי הינו במצב של התקפה או נסיגה. וגם אם כבר הובס הצבא, כמו כאן, קיימות עדיין סכנות מכל עבר, וקשה לתאר נסיבות שחיילים יתנודדו בשלווה בתנאי פיקוח נפש. [9] ראיה נוספת לשיטת מנחם-ש"שַׁיִט" איננה לשון טיול נינוח, אלא מרוץ- יש להביא גם משיטוט השטן: איוב א:ז - וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ; רש"י - משוט בארץ ומהתהלך בה - כן דרכי לשוט ולראות רעים וטובים ושטטתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם. מדברי רש"י יש ללמוד שמשימת השטן היתה להבחין בין הרעים והטובים כולם. וממה שמעיד שלא מצא אחד כאברהם, משמע שאכן בדק את כל אחד ואחד בצורה שיטתית, תיאור שבוודאי אינו מתאים לטיול סתם ולבדיקות מקריות, אלא ל"מרוץ" מבדיקה לבדיקה, עד שיבדוק את כולם. ולכן, כשחז"ל פירשו פסוק זה (יומא עז:), השוו את שוטטות השטן לעניין לעבור נהר, דבר שאיננו מותר אם לא לצורך ברור אפילו לשטן בעצמו! ומכאן ששוטטות השטן היתה בכדי לבצע משימה מוגדרת, ולא בדרך טיול סתמי. [10] אחר כך ראיתי שבספר שאגת אריה העיר שאף בגמרא (יומא עה.) משמע שלשון " שַׁיִט" מורה על הליכה למטרה מוגדרת (להרע): רשעים שטו ולקטו. מכאן קשה לי על פירוש רש"י בפירוש התורה, שפירש אין שייט אלא לשון טיול בלא עמל, וזה היפך ממה דקאמר הגמרא הכא, רשעים שטו דמשמעו להרע, וכדפירש רש"י הכא שטו משמע למקום רחוק כמו משוט בארץ. [11] אזהרה לבני עמון, אויבי ישראל. [12] לעזי רש"י (גרינברג): גולוזמנ"ט = תאוה, זלילה. [13] לעזי רש"י (גרינברג): אישפרידי"ן = פזיז. [14] השוה ב"ב טז,א. [15] וראה מראית העין לחיד"א (בכורות ה:) שמקשר בין המלים "שטן" ו"שטות": המקום "שטים" נקרא כך מלשון "שטות" (משום שהתעסקו שם בשטות כשיטת רבי יהושע שם), והמלה "שטים" שווה בגמטריא למלה "שטן". [16] על פי אבות ב:ד.