תקציר למאמר לפרשת וילך:
קיימות לפחות חמש עשרה מילים ל"חוזק" בלשון המקרא, אך אחת מהן, השורש 'אמץ', מופיע בפרשת השבוע יותר מבכל פרשה אחרת. במאמר זה אנו בוחנים את עומק שורש זה, על ידי השוואתו לשורשים אחרים המכילים צירוף זהה של שתי אותיות 'מ-צ'. ומכאן ניסינו להבין את מקומה הייחודי במערך הרחב של המילים הנושאות משמעות כללית דומה.
דברים לא:ו-ז - חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ. שם לא:כג - וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ.
שרש 'אמץ' מופיע בפרשת וילך יותר מכל פרשה אחרת בתורה. מחברי ספרי "מלים הנרדפות" הסכימו על לפחות חמש עשרה מלים המורות על עניני עוצמה וחוזק: "כח", "אומץ", "חיל", "גבורה", "עוז", "תוקף", "עוצמה", "אונים", "איל", "איתן", "חוזק", "אדיר", "אביר", "כביר", "עתק"[1]. אנחנו רוצים להתמקד עכ"פ בשרש 'אמץ', ובן זוגו 'חזק', בנסיון להבין: 1. מהי הוראתה המיוחדת של מלת "אמץ", 2. מה ההבדל בינה לבין תיבת "חזק", 3. ולמה מופיעות מלים אלו כעין זוג לעתים תכופות במקרא[2].
נתחיל דווקא עם השאלות האחרונות, כיון שמלבי"ם מסביר את ההבדל בכ"מ בפירושיו, כמו: ישעיהו כח:ב - הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי; מלבי"ם - חזק ואמץ. דבר חזק ואמיץ, החוזק מציין - ההתגברות בשעתו. והאמוץ מציין - קיום הכח ההוא והתמדתו, וסדרו תמיד חזק ואמיץ. כלומר, החוזק בעצמו זקוק לחיזוק בכדי להמשיך ולהתמיד לאורך זמן, ולכן צמד המלים תמיד מופיע בסדר הזה, ואף פעם בכתוב לא מופיע "אמץ וחזק", מה שמעיד על היחס המיוחד הזה.
נראה שהנקודה האחרונה היא עיקר ראייתו של מלבי"ם לפירוש זה, אמנם נשאר לנו לבדוק את המלים בעצמן בנסיון להבחין את משמעותן המיוחדות. לאחר בדיקה, מצאנו שהמשותף למלים בעלות אותיות 'מץ' בלשון הקודש הם הענינים הקרובים הבאים: התכווצות, צמצום (כולל כמות קטנה ומצומצמת), לכידה, דוחק, לחץ (כולל מועקה, מצוקה נפשית וגשמית), סחיטה, מיצוי, מציצה, או בקצרה: עניני צמצום, לחץ ולכידה. מצאנו שמונה מלים מסוג זה[3], ונבדוק אותן אחת אחת, ואלו הן: 1. מצה 2. מיץ 3. מץ 4. שמץ 5. קמץ 6. גמץ 7. חמץ 8. רמץ.
1. מצה - לשון מיצוי[4] ודוחק / לחץ[5]. רד"ק (ערך 'מצה') מביא מספר דוגמאות: וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א:טו), יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (שם ה:ט), וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה (שופ' ו:לח), שָׁתִית מָצִית (ישע' נא:יז), וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ (תה' עג:י), אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ (שם עה:ט).
2. מיץ - לשון מציצה לפי רד"ק (ערך 'מיץ'): כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה (משלי ל:לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיה טז:ד) - כלם ענין המציצה[6].
3. מץ - שרשה של "מצה" (לחם עוני), ורד"ק הציע (כאחת מהצעותיו, בערך 'מץ'), ש"שרשה מצץ", לכאורה מפני שנמצה ונסחט ממנה כל רושם של לחות: מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (שמות יב:טו), מַצָּה תִהְיֶה (ויקרא ב:ה), "ואפשר ששרש המלה הזאת נצה... או יהיה שרשה מצץ".
4. שמץ - לפי התרגום, הוא מלשון תמצית: איוב ד:יב - וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ; תרגום - ואליפת אודני קצת דאתמצי מניה. איוב כו:יד - וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ; תרגום - ומה די אתמצי מן קצת מלתיה נשמענא מניה; רמב"ן - והתרגום אמר דאיתמצי פתר אותו מלשון מיץ חלב, והשי"ן במקום "אשר", כשי"ן: "שאתה מדבר עמי"[7].
5. קמץ - שלוש הוראות; אחת בלשון הקודש, ושתים בתרגום: 1. לשון יד מכווצת[8]: וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ[9] (ויקרא ב:ב). 2. תרגומה של המלה "חגב": במ' יג:לג - וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים; ת"א - והוינא בעיני נפשנא כקמצין. ישע' מ:כב - הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; ת"י - וְכָל יַתְבֵי אַרְעָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּקַמְצִין. נראה להציע שנקרא החגב "קמצא" ע"ש שרגליו עומדות מכווצות תמיד, ומוכנות לנתר על הארץ. 3. תרגומה של מלת "גומץ" (פֶּחָת, שוחה), כפי שהביא רד"ק (ערך 'גמץ', ת"ד): "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל (קהלת י:ח)... תרגום אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל (ש"ב יח:יז), לגו קומצא[10] - והק' והג' ממוצא אחד הם (ולכן מתחלפות)[11]". נראה להציע שנקראת הפחת "קומצא" משום שהנמצא בתוכו חש תחושת דוחק וצמצום, כמבואר בקטע "גמץ" להלן.
6. גמץ - לשון פֶּחָת, שוחה: הפחת מתורגם "קומצא", כמובא בקטע "קמץ" לעיל. על פי זה, רב האי גאון פירש את הגמרא הבאה: ברכות ג: - אין הקומץ משביע את הארי; רב האי גאון[12] - הגומא, הגומץ... שעומד בה הארי אינו משביע אותו, אם לא ילך לבקש את טרפו. נראה לפרש על פירוש זה שהארי אינו יכול ליהנות מטרפו כל עוד שהוא כלוא בחלל המצומצם גומץ / קומץ, הלוחץ עליו ומונע ממנו את החופש[13].
7. חמץ - שלוש הוראות עיקריות: 1. בצק ששהה[14]; שאור: ויקרא כג:יז - חָמֵץ תֵּאָפֶינָה. ובמישור הרגשי: 2. כעס: תהלים עג:כא - כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי; רד"ק (ערך 'חמץ') - כענין כעס[15]. ומעין זה מצינו בתרגום: 2א. תוגה (יגון): משלי יד:יג - וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה; תרגום - וסופא דחדותא חמוצא[16]. 2ב. כלימה (בושה): משלי כה:ח - מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ; תרגום - דלא תדון באחריתה כד יחמיץ יתך חברך. 3. גזל / אונס: ישעיה א:יז - אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; רש"י - חמוץ - גזול, ודומה לו: מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ (תה' עא). נראה שהמשותף לכל אלו ההוראות שכולם עניני לחץ ודוחק -גשמי או רגשי- כדלהלן: 1. "חמץ" הוא תיאור של קמח שתפח (וכתוצאת לחץ התסיסה נסדקו פניו)[17]. 2. "תוגה", "כלימה" ו"כעס" הם סימני לחץ וסבל נפשי. 3. "גזל" ו"אונס" גורמים לחץ נפשי ו/או גשמי לנגזל ולנאנס.
8. רמץ - תרגומה של "תשבץ": שמות כח:ד - חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ; ת"א - חושנא ואיפודא ומעילא וכתונין מרמצן. רש"י פירשה כלשון גומא: רש"י - תשבץ - עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הן כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות. ראה לעיל בקטעים "גמץ" ו"קמץ" שכתבנו שהנתון בשוחה ופחת חש תחושת לחץ וצמצום, וכך גם האבן הטובה מוחזקת בגומת המשבצת, מקום מצומצם והדוק. לסיכום, מלים המכילות אותיות 'מץ' מורות על צמצום, לחץ ולכידה.
נחזור עתה לבדוק את המלה "חזק". כאמור, מלבי"ם פירש ש"חזק" מורה על ההתגברות בשעתו. כלומר, הגם ש"חוזק" מורה על כח עז, כעבור זמן, ה"חוזק" הולך ונחלש, ואט-אט נאבד תוקפו. יש להציע רמז לכך במלה "חזק" בעצמה, היינו כאילו שהיא מורכבת מן 'חז' ו'זק', כדלהלן. 'חז' מורה תכופות על מראה חיצוני, כשגור בפי חז"ל[18]: מתחזי כרעבתנותא (ברכות לט:), מחזי כריבית (ב"מ יד:). וממלת "זק" מצינו שרשראות חזקות, כגון: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים (תה' קמט:ח), וכן מתכות נקיות ומחוזקות, כמו: מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם[19] (תה' יב:ז). לפי זה, תרמוז המלה "חזק" על כח עצום מחד, אמנם מאידך, כח זה אינו מתמשך לאורך זמן, וממילא נצרך לתגבור כדי לשרוד. תגבור זה נקרא "אמץ", בת זוגה של "חזק". ברם, עדיין צריך ביאור מהו המנגנון בו מגביר "אמץ" את הכח המכונה "חזק"?
מצינו "אמץ" בהוראת אטום, סתום, כגון: ר' שמעון בן לעזר או' הרוצה לאמץ את עיני המת[20] בשבת נופח יין בחוטמיו[21] (תוספתא שבת יז:יט). לפי משמעות זו של "אמץ", יש להבין שהאימוץ סוגר ותופס את החוזק לבל יחלש. ויש למצוא רמזים לכך גם בתרגומים הארמיים לביטוי "חזק ואמץ", כדלהלן.
המלה "אמץ" מתורגמת "אלים" במקומות רבים: בראשית כה:כג - וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ; תמ"י - וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יְיהִי אַלִים. דברים ג:כח - וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ; תמ"י - וּפַקֵיד יַת יְהוֹשֻׁעַ וּתְקִיפוֹהִי וְאַלִימוֹהִי. דה"ב יא:יז - וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה; תרגום - ותקיפו ית מלכותא דבית יהודה ואלימו ית רחבעם בר שלמה. דה"ב לב:ז - חִזְקוּ וְאִמְצוּ; תרגום - אתקפו ואלמו. מלת "אלים" מוכרת לנו בלשון חז"ל, כמו: כל דאלים גבר (בבא בתרא לד:). אית לי סהדי, ודחלי מיניה, דגברא אלימא הוא (בבא מציעא לט:). ויש שהציעו קשר בין "אלים" במובן כח ל"אלומות", אגודות שיבולים קשורות וסגורות: רבינו חננאל בן שמואל על הרי"ף (לקידושין מג.)[22] - מאן דסבר שליח נעשה עד קסבר אלומי קא מאלים ליה למילתיה. ופי' אלומי חיזוק, כמו: כל דאלים גבר, ועיקרה מ"והנה אנחנו מאלמים אלומים"[23], והן עצים וקשורים, ושנים שהן קשורים הן חזקים יתר מעץ אחד לבדו. לסיכום, מצינו "אמץ" במובן קשירה וסגירה בלשון חז"ל והקבלה למשמעות זו גם בתרגום "אלים" - היינו שהכח נשאר חזק, או במלים אחרות: הכח "נאחז" ע"י ה"אימוץ".
אולם, מצינו בתרגומים מסויימים שלא נקטו במלה "אלים" עם א', אלא במלה "עילם" עם ע'. בפרשתינו נקט אונקלוס שלוש פעמים במלה "עילם": דברים לא:ו-ז - חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ. שם לא:כג - וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ; ת"א שם לא:ו - תקפו ועילמו; ת"א שם לא:ז - תקף ועילם; ת"א שם לא:כג - תקף ועילם[24].
יש אמנם לומר שאין כאן אלא דוגמא של חילוף אותיות א'-ע', שמצוי במקומות רבים[25]. אמנם, על פי ספר אהל מועד וספר רדיפי מיא, יש להציע שיש הבדל במשמעות בין "עלם" ל"אלם". מחברים אלו, בעלי ספרי "מלים נרדפות בתנ"ך", מנו מלה נוספת המורה על ענין חוזק ותוקף, והיא "נצח", כפי שמצינו במקרא:
ש"א טו:כט - וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר; רלב"ג - נצח ישראל - הוא הש"י שהוא חוזק ישראל וכחם ותוחלתם כטעם ואומר אבד נצחי; מצ"צ - נצח - ענין חוזק והתגברות, כמו: אבד נצחי (איכה ג). ועל המקום יאמר, שהוא חוזקן של ישראל.
עזרא ג:ח - לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'; אב"ע - לנצח - לחזק מענין: ויז נצחם (ישע' סג:ג), או מן נצח.
איכה ג:יח - וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'; תרגום - ואמרית אובד תוקפי.
וכן את הפסוק הבא פירש יונתן מלשון תוקף ועוז: ישעיהו סג:ג - וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי; ת"י - וְאֶתְבַּר תַּקִיפֵיהוֹן קֳדָמַי. יש אמנם מפרשים שפירשוהו כלשון דם, אולם רש"י שילב את שני הפירושים: רש"י - ויז נצחם - דמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם. ונראה שאכן רש"י לימד בכך ש"נצח" במובן חוזק ועוז אינה יוצאת מידי פשוטה, היינו החוזק המוחלט והמושלם, שתוקפו נמשך "לעולם". וכך יש להציע לפרש את הביטוי "חזק ואמץ" המתורגם "תקף ועילם" - תתחזק בחוזק שיימשך לתמיד - לעולם.
מתוך 17 ההופעות של הביטוי "חזק ואמץ", שבע מהן נאמרו ליהושע בן נון בתורה[26] ובספר יהושע[27]. האתגר של יהושע למלא את תפקידו של משה רבו כנראה הפחיד אותו, ובצדק. לכן צוה ה' למשה לברך אותו, וכן ברך אותו ה' באותה ברכה של חוזק נצחי.
אמנם, לא יהושע היה הראשון שזכה לכח נצחי זה, כי למדונו חז"ל שכך באמת היה טיבו של כחו של אדם הראשון לפני החטא: בראשית רבה טז:א - תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב יד:כ), תוקף שנתן הקדוש ברוך הוא באדם הראשון לנצח לעולם היה. אולם, לאחר החטא, נפל אדם מכח זה, ונלקח ממנו חוזק זה: ויהלך, כיון שהניח דעתו של הקדוש ברוך הוא והלך אחר דעתו של נחש משנה פניו ותשלחהו. אולם, מתוך ברכת ה' ליהושע יש ללמוד שהכח הנצחי הזה עוד קיים, ועוד ניתן להשגה - ועל כך נאמר: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם (ש"א טו:כט).
[1] כל אלו המלים מוסברות בי"ש (ב:נט.-סב:). יש ספרים שמנו גם מלים נוספות, וניגע בכך בהמשך המאמר. [2] שבע עשרה פעמים בתנ"ך מופיעות מלים אלו בפסוק אחד, רובם צמודות ממש. [3] ג' מלים לא כללנו בקבוצה זו: 1. "מצא", 2. "מצח", 3. "מצר", מפני שבעל החשק שלמה רואה את אות המ' בכולן כנוספת ("מ' האמנתי"ו"), ושרשן 'צא', 'צח', ו'צר', עיין שם בערכים הנ"ל לנימוקיו. [4] ראה רש"י יומא כד:, זבחים סה., מנחות ב:, מעילה ט,א. [5] מהרי"א קרא (ישע' טז:ד), אלשיך (ויקרא א:ו), תומר בקודש (לבעל התפארת ישראל ו:ז). רד"ק (ערך 'מצה') נקט בלשון מציצה, וכך מצ"צ בישע' סו:יא (וע"ש רש"י). ושים לב שמציצה אינה אלא מנגנון של מיצוי. [6] ובערך 'מצץ' הביא רד"ק עוד פסוק המורה על מציצה: לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ (ישע' סו:יא). [7] להרחבה, ראה ספר המקרא ותרגומיו (דף 227-228). [8] שיעור מועט של לפחות ב' זתים: ירוש' יומא ב:א - ר' חמא בר עוקבה בשם ריב"ל אין קמיצה פחות מב' זתים. [9] ומכאן לשון הפסוק: בר' מא:מז - וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ... לִקְמָצִים; רש"י - לקמצים - קומץ על קומץ, יד על יד. היינו מידה מועטת ומצומצמת (ראה רש"י ביצה יב:, ערכין כא:, וראה גם משנת דר"א למדרש ב"ר צ:ה). [10] וכן ת"י ש"ב יז:ט. ומצינו גם גירסת "כומצא" (בחילוף גיכ"ק) - ראה ישע' כד:יז-יח, יר' מח:מג-מד. [11] והשוה את מאמרינו לפ' כי תשא (קטע #3 "קפץ"). [12] מובא בספר פירושי הגאונים למשנה ותלמוד, דף ק"מ. [13] והשוה את מאמרינו לפ' חיי שרה (קטע #4 "גמץ"). [14] בהשאלה מ"חומץ יין", כפי שהסביר רד"ק (ערך 'חמץ'): וחֹמֶץ יַיִן (במדבר ו:ג), וחָמֵץ ענין אחד הוא, כי הבצק כשהוא חמוץ יותר מדאי טעמו טעם חומץ. [15] והשוה: תה' עג:כא - כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי; מצ"צ - יתחמץ - מלשון חומץ ובא בדרך השאלה על הכעס. [16] והשוה משלי י:י, יז:כא, כח:ז. [17] פסחים ג:ה - סִדּוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת; רע"ב - [סידוק] דרך הבצק כשמחמיץ נעשה סדקים סדקים. [18] הגם שהשרש מקראי, כגון: כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה (מ"ב יז:יג), חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה (איוב טו:יז). אבל הבאנו דוגמאות מחז"ל כיון ששם מודגש בד"כ ענין משמעות החזות החיצונית של המלה. [19] כדברי רד"ק (ערך 'פז'): עֲטֶרֶת פָּז (תה' כא:ד), הוא הזהב הטוב המזוקק כי יותר הוא חזק המזוקק. [20] ודומה לכך: ספרי בהעלותך, פד - משל אדם לוקה על ראשו אינו אומץ אלא עיניו. העיר בני אמ"ש שבשבת עז: מסיקה הגמ' שגורס' "מעצמין" במקום "מאמצין". וגם בגמ' שבת קנא: הגירסא של הברייתא הזו היא עם ע'. אמנם בהערת מס' הש"ס על המש' שם הביא שהערוך קיים את גירס' התוספתא שהבאנו, וע"ש בדעות אחרות שהביא בענין. ועכ"פ כאן הסברנו לפי הגיר' הפשוטה בתוספתא. וראה שבת עז:, כלה רבתי ה:ד בענין מקור המלה 'עמץ'. [21] וראה בספר "הצופה לחכמת ישראל", שהשוה את לשונם "אומץ לב": תוספתא סוטה יד:ז - רבו אומצי הלב, וכל אחד ואחד קופץ ידו. לביטויים "אטימין לבא", "לבו אטום" (זוהר א:כח., ג:יב:). [22] ומעין כך כתב החתם סופר (פ' וישב): מאלמים אלומים - לשון גבר אלים וכל דאלים גבר, שיתחזקו זה נגד זה בשעת ההשלכה אל הבור. [23] ובמדרש, השוו לשון "אילם" ל"אלומות" - כאילו ששפתיו קשורות ואטומות: ב"ר א:ה - ר' הונא בשם בר קפרא פתח: תאלמנה שפתי שקר וגו' (תה' לא), אתפרכן, אתחרשן... כד"א: או מי ישום אלם (שמ' ד), ואומר: והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי (בר' לז); ערוך (ערך 'פרך') אתפרכן - פי' ענין קשירה. [24] וכן תרגמה יונתן בספר יהושע (א:א-יח, י:כה). בתרגום לתהלים (כז:יד, לא:כה) מופיע "עלם", ובדה"ב (יא:יז) - "אלים". ויש לציין שבישעיה (כח:ב, לה:ג), עמוס (ב:יד) ונחום (ב:ב) תרגמה יונתן במלה "חסין". [25] ראה למשל רש"י במ' יד:מד, רמב"ן דב' כא:יד, רלב"ג מ"ב ו:ח. [26] דברים ג:כח, לא:ז, כג. [27] ארבע פעמים ביהושע א:א-יח, לא:ז, כג.