תקציר המאמר:
פרשת חיי שרה מכילה שתי מילים נדירות: 1. אליעזר, משרתו של אברהם, בבקשתו מרבקה לשתות מים, משתמש במונח "הַגְמִיאִינִי" (תני לי לגימה). 2: לעומת זאת עשו משתמש במונח ייחודי לחלוטין (במקרא) בכדי להרגיע את רעבונו: הַלְעִיטֵנִי (לשפוך לתוכי). חיבור השבוע בוחן את המלים הללו לעומק ואת שיעורי החיים העמוקים לאותם הצמאים לאמת.
בראשית כד:יז - וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.
בראשית כה:ל - וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה.
אליעזר בקש מרבקה לשתות בלשון "הגמיאיני". חז"ל דרשו פסוק במשלי אודות צדקותו של אליעזר על שהתבטא בצורה זו: במ"ר כא:כ - זש"ה: צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג:כה) - זה אליעזר, שאמר לרבקה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בר' כד:יז) - כדי גמייא. ואת סוף הפסוק במשלי דרשו על עשו: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (שם) - זה עֵשָׂו, שאמר ליעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא (בר' כה:ל). א"ר יצחק בר ר' זעירא, עֵשָׂו פער פיו כגמל; אמר: אפתח פי ואתה מכניס. התם תנינן (שבת כד:ג): אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין.
בקשת "מעט מים" של אליעזר כבר מעידה על צניעותו ועדינותו; ובצירוף "הגמיאיני" נחשפת צורת חשיבה של צדיק. "הגמיאיני" מורה על "כדי גמייא" , היינו רק מה שאדם מסוגל לבלוע בבת אחת . מאידך, "הלעיטני" היא מלשון הלעטת הגמל, כמות גדולה ביותר.
אולם אם כן, לכאורה הפסוק "אוכל לשובע" היה מתאים יותר לעֵשָׂו, שבקש למלא את כריסו עד לשובע, "ובטן... תחסר" מתאים לאליעזר, שהרי כמות קטנה אינה משביעה! אמנם, בבדיקת עומק המלים יתגלה בעזרת ה' ביאור הדבר.
רד"ק חיבר את מלת "הגמיאיני" עם מלים נוספות בערך 'גמא': רד"ק (ערך 'גמא') - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ (בראשית כד:יז), השקיני. וכן בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט:כד), כאילו מרוב קלותו ומהירותו [של הסוס] ישתה הארץ . מוסיף רד"ק בשם אביו שגם לשון "מגמת פניהם" נגזרת מן 'גמא', וענין שניהם הוא שתייה: וכן פירש אדוני אבי עליו השלום מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א:ט)... כלומר יבאו בעזות פנים כאילו רוח קדים שהיא עזה שתתה פניהם או השקתה .
רשר"ה הוסיף לנגזרי 'גמא' את המלה "גם" , כלומר הוספה על הקיים : רשר"ה בראשית ב:ז - ויפח באפיו - ויפח באפיו נשמת חיים... משמעות [שרש] "אפף": לשאוף אל קרבו בתשוקה. ומכאן מלת הקישור "אף"... דברים שנאמרו תחילה... גוררים לתחומם את האמור לאחריהם. (והשוה "גם" משרש 'גמא' ו"מגמת פניהם" [חב' א:ט]).
ואכן נראה שגם מלים אחרות בלשון הקודש בעלות אותיות 'גם' שייכות למשמעות זו, ואלו הן: 1. גמא. 2. לגם. 3. אגם. 4. גמץ. 5. מגמה. 6. גמיש. 7. גמל. 8. גמר. 9. גמד. כולן מורות על תכונות הקשורות למקור מים והפרנוס בו: שתייה / ספיגה, הוספה / ריכוז, שביעה / גמילה, לחות / גמישות, צניעות / הסתפקות:
1. גמא - 1. שתיה מועטת . 2. עץ קל הגדל על האגם: 1. בר' כד:יז - הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ . 2. איוב ח:יא - הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה . שמות ב:ג - תֵּבַת גֹּמֶא . ישע' יח:ב - וּבִכְלֵי גֹמֶא .
2. לגם - "לגימה" = שתיה מועטת בלשון חז"ל: שכל טוב (בובר) בר' כד:יז - ויאמר הגמיאני... מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו .
3. אגם - 1. מקום מקוה מים. 2. עץ קל הגדל על האגם: 1. שמות ז:יט - עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם . 2. יר' נא:לב - וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ; רד"ק - וְאֶת הָאֲגַמִּים - הגמא הגדל על הנהרות שרפו באש שלא ימנעם רוב הגמא מלבא בעיר .
4. גמץ - מין בור: קהלת י:ח - חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל. הבור קולט וסופג את כל הנתון בו, כתכונת האגם .
5. מגמה - שתיה / שאיפה : חבקוק א:ט - מְגַמַּת פְּנֵיהֶם.
6. גמיש - נכפף בלשון חז"ל: יומא סז. - מצוה בשעיר... זמנין דגמיש ליה לרישיה; רש"י - דגמיש ליה לרישיה - יכוף ראשו תחת גופו. ר' שמואל בר נחמני פירש שיוכבד בנתה את תיבת משה מ"גומא" משום גמישותו : שמות רבה א:כ - ותקח לו תבת גמא (שמות ב). למה גומא... ר' שמואל בר נחמני אמר: דבר רך, שיעמוד לפני רך ולפני קשה. גמישותו של הגומא נובעת ממיקומו על המים, אותם הוא סופג ללא הרף, ולכן הוא תמיד לח ורך.
7. גמל - 1. הגמל דומה לגוּמא (בור); שניהם שותים וסופגים את הנתון להם. 2. שרש 'גמל' דומה לשרש כפול: 'גם'-'מל' ("גוֹמֶא" ו"נמול" [לשון כריתה ]), היינו שהגמל גוֹמֶא (שותה) הרבה, ובסוף נכרת מהצורך לשתיה לזמן רב . וכך תרגם אונקלוס את פועל "היגמל" (לשון חיסול וכריתה): בראשית כא:ח - וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל; ת"א - ורבא רביא ואתחסיל . והשוה שרש 'גמר' להלן.
8. גמר - הפסקה . מצינו לשונות "גמר" ו"היגמל" מתחלפות במשנה ובתוספתא: פרה יא:ז - אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ; ר"ש - גמלו - כמו גמרו מלשון: ביום הגמל את יצחק (בר' כא). תוספתא פרה יא:ז - אלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו.
9. גמד - מדת אמה / מדה קצרה (מדה צנועה, כפעולת "גמיאה" - שתיה במדות קטנות): שופ' ג:טז - גֹּמֶד אָרְכָּהּ; רש"י - גומד ארכה - אמה גדומה. יחז' כז:יא - וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ; מצ"צ - וגמדים - כן יקראו אנשי מדה קצרה, והוא מלשון: גֹּמֶד אָרְכָּהּ (שופ' ג:טז) שר"ל אמת הזרוע.
המלים הראשונות ברשימה זו מורות על אספקת מים והשימוש בהם. במרכז מערכת זו נמצא אגם / בִּצָּה. הקנים הגדלים על הביצה יושבים לבטח; פרנסתם בדרך כלל מובטחת . בני אדם הנמצאים במצב דומה אינם חשים תחושת לחץ. פרנסתם אינה מעסיקה אותם; כל עוד מגמת מקור מזונותם ממשיכה כרגיל, דאגה מנין? הבטחון במעיין הנובע מספק תחושת שביעה רוחנית; שותים הם בנחת, ללא צורך בצבירת ערימות ומילוי מחסנים לעתיד. וכפי שהגומא המתפרנסת מן הביצה בריאה וגמישה, כך הבטחון מעניק לאדם כחות נפשיים שנותנים לו גמישות ויכולת התמודדות עם מצבים מכל סוג.
חיי האדם מתחילים עם תזונה מובטחת מן האם, אז יונק התינוק לגימה אחר לגימה כפי צורכו. תקופת היניקה מסתיימת ב"גמילה", אט אט נגמל התינוק מחלב אמו ומתרגל בהדרגה למזון מוצק . כך מוכנים לאדם בכל שלב בחייו הכלים החיוניים בכדי להתמודד עם האתגרים שיצוצו לו עם היגמלו ממצב הנוכחי למצב הבא . וכן גמל היוצא למסע ארוך - ובכך "נגמל" ממקורות התזונה הרגילים - מצויד בכלים החיוניים להתמודד עם רעבונו. הוא ממלא את בטנו ואת דבשתו די הצורך ויוצא למסע ללא דאגה ופגע.
כל זה מרומז במה שבקש אליעזר "הגמיאני" - די לי בבליעה מועטה כעת, ובטוח אני שה' "גם" יוסיף לי בכל פעם את "מגמת" צְרָכַי , כגומא הניזון מן האגם. לעומת השקפה זו, ראיית עֵשָׂו ממוקדת תמיד בסעודה הבאה, וכבר בשעה שבלע מלוא כריסו, דואג הוא למקור הארוחה הבאה, ומה שאכל כעת נבלע בעלטת חשכת בטנו , ירד לטמיון, וכבר עכשיו חסר לו.
רצונו של עֵשָׂו בשימושו במלה "הלעיטני" היתה להידמות לגמל, כדברי רש"י: רש"י בר' כה:ל - הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו (שבת כד:ג). עֵשָׂו בקש להידמות לגמל גם מבחינה זו - לנתק את תלותו מכל גורם חיצוני - בראש ובראשונה מ"המשביע לכל חי" (תה' קמה:טז), אבל לגמל יש יתרון גדול על פני האדם המתדמה לו, שכן שביעתו כעת היא שביעה אמיתית, בעוד שעֵשָׂוֵי העולם אינם מפסיקים לדאוג על העתיד ולו לרגע, ולכן אינם שבעים אפילו בעת שכריסם גדושה ומבורצת.
כשם שהרשע חי בעולם הזה, כך הוא מתייחס לעולם הבא. הוא אינו מסוגל לקלוט שיש המשך אחר חיי העולם הזה, וכדברי המדרש: אליהו זוטא (איש שלום, פ' יט -ת"ד): אמר [לו] יעקב לעשו... שני עולמות יש לפנינו - העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העולם הבא אינו כן... מיד כפר עשו בתחיית המתים: "מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו?" סופו של העולם הזה לרשע אינו כי אם עלטה - "הפסקת חשמל" מוחלטת, ותו לא . הצדיק מאידך, רואה את מגמת ה' רק להיטיב בכל עת, ועל כן בטוח שימשיך ויוסיף טובה על טובה גם לעולם הבא, וכך באמת יהיה עבורם.
שנזכה כולנו לעושר גדול, עושר אמיתי, לשמוח בחלקינו בעולם הזה, ובכך נזכה לאושר ולטוּב חלקינו המובטח לנו גם לעולם הבא.