וירא: מנחת ועד שחת – מידה כנגד מידה – יהושע שטיינברג

תקציר המאמר:

פרשת וירא מספרת על חורבן סדום ועמורה הרשעה. אנו מוצאים את אברהם מתחנן - עם חוצפה מדהימה - בשם הסדומיים הברברים.

מה יכול היה להיות המניע שלו לפעול בצורה כה נועזת לתמיכה במקום כה נבל?

אנו מאמינים כי ניתן למצוא רמז לתשובה על ידי בדיקת המילים הרבות בהן התורה משתמשת בתיאור ההרס של העיר. לא פחות מחמש

מילים שונות משמשות לתיאור חורבתה, ובראשן המילה "שחת", המופיעה שמונה פעמים בענין. ההבדל בין מילים אלה, והקשר

בין הופעתה של "שחת" כאן ובפרשת החטא העגל הזהב - אני מאמין עשוי לספק רמז למניע שמאחורי ההעזה הבלתי צפויה של אברהם

בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר.

שרש 'שחת' מופיע שמונה פעמים בפרשת וירא, יותר מבכל פרשה אחרת בתורה. ויש להבין את משמעותו של שרש זה. עוד יש לציין, שמלבד שרש 'שחת' המתאר את הריסת סדום, מופיעות ארבע מלים אחרות המתארות את הריסתה: 1. "לכלות" (יח:כא). 2. "לספות" (יח:כג-כד; יט:טו, יז). 3. "להמית" (יח:כה). 4. "להפוך" (יט:כא, כה, כט). יש להבין את ההבדל בין המילים הללו, ומהו המסר שהן מלמדות אותנו.

שאלה גדולה נוספת יש לברר בפרשתנו: איזה ענין יש לאברהם אבינו שאנשי סדום הרשעים ינצלו?

נתמקד קודם בשרשה של המלה "התשחית" – שרש 'שחת'.

מצינו שרש זה ביחס לחטא העגל:

שמות לב:ז - לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. חז"ל פירשו את המלה כלשון קלקול וכלשון חבלה[1]: שמות רבה מב:א - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), ואין שחת אלא שחבלו מעשיהם, כד"א: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). תנחומא כי תשא פ' כ - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה).

רש"ר הירש מדייק שלא הרי קלקול כהרי השמדה גמורה, כי "השחתה" נגזרת מהמלה 'שחת', סוג של בור / מלכודת[2]: רשר"ה בראשית ו:יא - וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ - 'שחת' מורה על קלקול, ולא על השמדה... הוראת היסוד של 'שחת': בור. אולם הכורה שחת איננו מתכוון לטובה... אלא רצונו לתת מכשול לפני ההולך בדרך.

הַשַחַת / בּוֹר הוא מקום ירוד / שקוע, מקום בו נכלאים. וכפירושו במישור הגשמי, כך ברובד הרוחני מורה "השחתה" על ירידה ושקיעה: רשר"ה דברים ד:טז - פֶּן תַּשְׁחִתוּן - 'שחת' הוא בור, ו'שחת' מציין את השקיעה, את הנפילה מן הדרך המוליכה אל הישע הרוחני.

משרש 'שחת' מצינו גם תיאור של מום כלשהו: וי' כב:כה - מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם[3]; ת"א - חבולהון בהון מומא בהון. וכן תרגומו של שרש 'שחת' בכל מקום, כגון: בר' ט:יא - וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ; ת"א - ולא יהי עוד טופנא לחבלא ארעא. "חבלה" מתורגמת כשבירה: ישע' י:כז - יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ... וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן; ת"י - תֶּעְדֵי... נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ וְיִתְּבְרוּן עַמְמַיָא מִן קֳדָם מְשִׁיחָא.

לפי רמב"ן, גם המום הוא סוג של השחתה[4]: דב' לב:ה - שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם; רמב"ן - שחת לו לא בניו מומם - המום יקרא השחתה, כמו שנאמר: כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם (וי' כב:כה), וכן: וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לה' (מלאכי א:יד), יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו.

לסיכום: נקטו הקדמונים מספר מושגים על מנת להבהיר את מהותה של המלה "השחתה": 1. קלקול / מום. 2. חבלה / שבירה. 3. שקיעה. יש לציין שמצינו הוראות דומות גם לשרשים אחרים בעלי אותיות 'חת', ואלו הם: 1. שחת 2. פחת 3. תחת 4. חתם 5. חתה 6. נחת 7. חתן 8. חתת 9. חתך 10. חתר 11. חתף 12. חתל. נבדוק אותם כעת אחד אחד.

1. שחת - א. בור (מקום ירוד / שקוע); ב. מעוות / מנוון / מנוול (מצב ירוד / שקוע); ג. קלקול (גשמי או רוחני): א. תה' צד:יג - עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. תה' נה:כד - וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. ב. בר' ו:יב - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. שמ' לב:ז - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. ג. בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר.

2. פחת - א. בור (מקום נמוך / שקוע); ב. חסר / שפל (ירוד באיכות): א. ש"ב יז:ט - בְּאַחַת הַפְּחָתִים. שם יח:יז - אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל. ב. ויקרא יג:נה - פְּחֶתֶת הִיא.

3. תחת - א. שפלות יחסית; ב. במקום / תמורת (כאילו שהתחליף יושב תחת המקור ומוכן להחליפו לעת הצורך[5]); ג. בעבור / בגלל / למען (המניע היסודי, השוכן מתחת לפני השטח): א. יהושע טז:ג - בֵּית חוֹרֹן תַּחְתּוֹן. מ"א ו:ו - הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה. ישע' יד:ט - שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ. שם יד:יא - תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה. ב. ישע' נה:יג - תַּחַת הַנַּעֲצוּץ. ישע' ס:טו - תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה. תה' מה:יז - תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ. בר' ל:ב - הֲתַחַת אֱלֹהים אָנֹכִי. ג. ש"ב יט:כב - הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי. דב' כח:מז - תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ.

4. חתם - חותמת השוקעת בעומק השעווה / טיט): אסתר ג:יב - וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ [החותם שבטבעת שימש להשקיע ולהטביע רושם עמוק בלתי מחיק].

5. חתה - הורדה / הַמְטָרָה, כלשון הכתוב: משלי כה:כב - כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ[6]. כך משמע מלשון מדרש שכל טוב לפרשתינו: שכל טוב (בובר) בראשית יט:כד - וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית... כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים.

6. נחת - ירידה, חניה, שקיעה: ירמיה כא:יג - מִי יֵחַת עָלֵינוּ[7]. תהלים לח:ג - וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ[8].

7. חתן - נחיתה, שקיעה. יריעות שלמה מקשר בין "נחת" ל"חתן", לדעתו שרש שניהם הוא אותיות 'חת': י"ש א:קיב,ב (ת"ד) - שם 'חת' - להוראת השקיעה והירידה... והוא ענין נחת רוח - הגעה למנוחה וחניה. ומשרש 'חת' נגזר מלת "חתן", כמו: עוד מי לך פה חתן (בר' יט:יב), והתחתנו אתנו (בר' לד:ט). שהוא מי שקונה לו חניה במשפחה ומשתקע בה[9].

8. חתת - שבירה (גשמית או נפשית) [10]: גשמית: יר' מט:לז - וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם. שם נא:נו - וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם. נפשית: דב' א:כא - אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. ישע' ז:ח - יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם.

9. חתך - כריתה: דניאל ט:כד - נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ; מצ"צ - נחתך - נגזר כי שניהם הם מענין כריתה.

10. חתר - חפירה / שבירה לשם מטרה, כגון: שמות כב:א - אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב. יחזקאל ח:ח - וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר.

11. חתף - תפישה / לכידה בבאר שחת (כך משמע מפירוש ראב"ע, שהשווה את פועל "יחתוף" לפועל "ישחית"): איוב ט:יב - הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ; אב"ע - הן יחתוף - ישחית כמו: כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב (משלי כג:כח)[11]. נראה לפי זה שראב"ע פירש "יחתף" כאן כמו "לכידה בשחת", כדוגמת: איכה ד:כ - מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם; רש"י - בשחיתותם - בגומות שחפרו; אב"ע - בשחיתותם - כמו: בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ (יחז' יט:ד).

12. חתל - תיקון שבר, כלשון הכתוב: יחז' ל:כא - בֶּן אָדָם אֶת זְרוֹעַ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁבָרְתִּי וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב[12]. תיקון שבר הוא אמנם היפוכו של שבירה וניתוק, ברם, כפי שמצינו בהרבה שרשים המורים על דבר והיפוכו (כדוגמת 'שרש', 'דשן' וכדומה), כך אצל 'חתל', החפץ המתקשר ומתדבק בו-זמנית מתנתק מחפצים אחרים[13].

עם הרקע של המשמעויות המשותפות למלים בעלות אותיות 'חת', נחזור לשאלתנו לעיל בדבר ההופעות הרבות של שרש 'שחת' המוזכרות לגבי חורבן סדום, וההבדל בין מלה זו למלים האחרות המופיעות בענין.

במבט ראשון, היה נראה שכל מאמציו של אברהם אבינו להצלת סדום עלו בתהו, שהרי בסוף סדום נהרסה ונחרבה עד היסוד. אמנם, בהתבוננות מעמיקה בכינויים השונים שהוזכרו במשא ומתן שבין אברהם לקב"ה ביחס להרס סדום ("כלה" / "תספה" / "להמית" / "שחת"), מתגלית תמונה אחרת:

א. הקב"ה פותח את דבריו בענין הריסת סדום במלה "כלה": בר' יח:כא - וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; המלה "כלה" מורה על מחיית המקום לחלוטין. אונקלוס תרגמה במלה "גמירא": ת"א - ואדון הכקבילתהון דעלת לקדמי עבדו אעביד עמהון גמירא[14]. במקומות אחרים "כלה" מתורגמת "שיצי" (כריתה): במ' טז:כא - הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע; ת"א - וְאֵישֵׁיצֵי יַתְהוֹן. דב' לב:כג - חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם; ת"א - אשיצי בהון.

ב. אולם, בתשובתו, אברהם השתמש במלה "תספה": בר' יח:כג-כד - וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם; אמנם בת"א כאן המלה "תִּסְפֶּה" מתורגמת "תשיצי" (כריתה), אך מצאנו אותה מתורגמת גם במלה הארמית "תלקי" (לשון מלקות): בר' יט:טו - פֶּן תִּסָּפֶה בַּֽעֲוֹן הָעִֽיר; ת"א - דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא. יט:יז - הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶֽה; ת"א - לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי.

ג. אברהם אבינו ממשיך להעתיר בעד העיר, אמנם משנה את לשונו שוב ומשתמש במלה "להמית": בר' יח:כה - חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע; אף "להמית" מתורגמת כאן "לשיצאה", ברם, בכל המקרא התרגום הוא תמיד "קטלא" (-"להמית". ראה בד"מ להלן לז:יח). המלה "להמית" תמיד מתייחסת לנפשות וליחידים ולא לעיר כולה.

ד. בסיום דבריו, אברהם שוב נקט בפועל שונה – "שחת": בר' יח:כח - אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר. כבר ראינו לעיל שפירשו הקדמונים את המלה "שחת" כקלקול ושקיעה, והיא מתורגמת תמיד "חבלה", לשון שבירה[15].

אין ספק שאברהם אבינו ראה וידע את גודל רשעותם של אנשי סדום, ובוודאי עלה בדעתו מלכתחילה שאפשר שלא ימצא בעיר אפילו צדיק אחד מלבד לוט ומשפחתו[16], ועיקר הפצרותיו היו למעט ולצמצם את גודל העונש, כלהלן:

הקב"ה בישר לאברהם שרוצה הוא "לכלות" את העיר שמשמעו כליון מוחלט. אברהם ענה בלשון "תספה", לשון דומה אך לא זהה, כיון שלפעמים "ספה" מורה על הלקאה ולא על כליון, וכמו שהתבאר. מכיון שהקב"ה כביכול שתק ולא הגיב, המשיך אברהם אבינו והזכיר את המלה "להמית", כלומר, שמא ניתן להציל כמה בודדים ממוות. שוב לא מחה הקב"ה, וסיים אברהם אבינו במלה "שחת", מלה שאינה מורה כלל על כליון ומחייה, אלא על קלקול / מום, שקיעה ושבירה - מצבים שניתן להתגבר עליהם - כל עוד המקום לא אבד לחלוטין.

מבחינה זו נראה שאברהם אכן הצליח במטרתו, שהרי מאז שפתח בדבריו, המלה "כלה" כבר לא נזכרת[17], והרס סדום מתואר רק במלים "השחתה" ו"הפיכה". ואכן, המקום לא נמחק מכל וכל, כי שארית מה כן נשארה[18]. לכאורה, שארית זו נשארה אך ורק בזכות עתירותיו המרובות של אברהם.

עוד שאלנו בתחילת הדברים: מה ראה אברהם אבינו לטרוח עבור הצלת אנשי סדום הרשעים?

שמא רמזו לנו חז"ל את התשובה במדרשים שצוטטו לעיל: שמות לב:ז - לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. שמות רבה מב:א - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), ואין שחת אלא שחבלו מעשיהם, כד"א: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה). תנחומא כי תשא פ' כ - אמר למשה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ (שמ' לב:ז), אין שחת אלא קלקול מעשים, שנאמר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם (דב' לב:ה).

חטא העגל, החטא הגדול בתולדות עם ישראל ובכל זאת מכונה "רק" במונח השחתה - קלקול ומום - היתכן? אלא, שהישרדות עם ישראל גם במקרה זה נובעת מזכותו של אברהם אבינו, שראה את הנולד. כלומר, כל עבירה שלא יעשו ישראל לעתיד לבא בוודאי לא תגיע לדרגת רשעותם של סדום. ואם סדום עצמה לא נמחקה כליל, ו"רק" נשחתה, על אחת כמה וכמה שגם עם ישראל ישרוד לעולם - וגם נצח ישראל לא ישקר (ש"א טו:כט).

[1] וכן הוא תרגומו של פועל 'שחת' בכל מקום, כגון: בר' ו:יב - וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ; ת"א - וחזא ה' ית ארעא והא אתחבלת ארי חבילו כל בסרא אנש אורחיה על ארעא. [2] יר' ה:כו - הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ. יחז' יט:ד - בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ. תה' נה:כד - תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. [3] אב"ע וי' כב:כה - משחתם בהם - המ' נוסף והת' שרש, מגזרת השחתה. [4] מום מציין בדרך כלל פגם וקלקול, אולם מצינו גם מום "חיובי", כמו שאמרו בגמרא: נדר' סו: - קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך; תוס' - מום יפה - כלומר יפה מאום שום דבר יפה, כמו: וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם (איוב לא:ז). [5] מעין המלה lieu-tenant בלעז, הקצין הכפוף, העומד להחליף את המפקד לעת הצורך. [6] כך כתב יריעות שלמה: י"ש א:ס,ב (ת"ד) - גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ (משלי כה:כב) - הורדה סתם. [7] מצ"צ ירמיה כא:יג - יחת - ענין ירידה כמו חציך נחתו בי (תהלים לח). [8] מצ"צ תהלים לח:ג - נחתו, ותנחת - ענין ירידה כמו מי יחת עלינו (ירמיהו כא). [9] הקבלה למלה המורה על חיתון מחד ולמנוחה וחניה מאידך מצינו בשרש 'שדך', שמשמש בלשון חז"ל לעניני קידושין (שבת יב.), ובתרגומים הוא מורה על שיכוך, שקט והרגעה, כמו: בר' ח:א - וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם; ת"י - ואשתדכו מיא. במ' יז:כ - וַהֲשִׁכֹּתִי... תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ת"י - ואישדיך... תורעמות ב"י. שופ' ג:יא - ותשקט... ארבעים שנה; ת"י - ושדוכת... ארבעין שנין. מ"ב יא:כ - והעיר שקטה; ת"י - וקרתא שדוכת. אסתר ז:י - וחמת המלך שככה; תרגום - ורתחא דמלכא אשתדיכת. תה' צ:יא - וכיראתך עברתך; תרגום - צדיקיא דדחלין מנך משדכין רוגזך. [10] מפורש ברד"ק (ערך 'חתת'): כלומר שברים ומורא... וכלם ענין שבירה. [11] כבר השווה ראב"ע את שרש 'חתף' ל'חטף' - שניהם מורים על לכידה / תפישה: משלי כג:כח - אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב; אב"ע מכת"י (תורת חיים) - אף היא - הזונה כפי שתוכל לחטף האנשים, היא תארוב לזנות עמהן. במקום אחר פירש ראב"ע את מלת "ותשחיתם" כלשון חטיפה: שמ' ז:כז - אָנֹכִי נֹגֵף... בַּצְפַרְדְּעִים; אב"ע - נגף כמו משחית, וכן כתיב: וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם (תה' עח:מה)... אמרו שהוא מין דג... ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם (אמנם חז"ל דרשו את הפסוק בתהלים עח:מה שציטט ראב"ע בצורה אחרת [ראה שמ"ר בא טו:כז; שם וארא א:י]). [12] וכן כריכה בבגדים, כגון לתקן את איברי הוולד הרופפות: יחזקאל טז:ד - בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ... וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ; רד"ק - כמו שמלפפין את הולד ומחתלין אותו בחתלת בגדים וקושרין אותו לתקן איבריו ולישרם. [13] בדומה ל"גדות" הנהר המהווים חתך מבחינת שטח האדמה, ומאידך, מגבילים מכילים ומאגדים את מי הנהר, (ומכאן הקירבה בין "תתגודדו" ל'אגד' בדרשתם ז"ל: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות). [14] וכן ת"י (יר' ל:יא). והיא לשון כליון, כגון: תה' ז:י - יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים; רש"י - יגמר - ל' כליון, וכן פתר מנחם: גמר אמר (תה' עז), גמר חסיד (שם יב) וכן כלם. [15] כך ת"י בנביאים: ישע' י:כז - יָסוּר... וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן; ת"י - תֶּעְדֵי... וְיִתְּבְרוּן עַמְמַיָא מִן קֳדָם מְשִׁיחָא. [16] שנחשבו לצדיקים לענין זה, כפי שמשמע מרש"י והמדרש על פי פירוש רע"ב: בראשית יח:כד, לב - אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם... וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה; רש"י - על פחות לא בקש. אמר דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם [ע"פ ב"ר מט:יג]; פירוש ר' עובדיה מברטנורא באשית יח:כט - שאברהם לא בקש על פחות מעשרה שהיה סבור שיהיו בסדום עשרה צדיקים לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו הרי עשרה. [17] וגם כשהמלאכים הזכירו לאחר מכן את המלה "תספה" (יט:טו, יז) היא מתורגמת "תלקי" כנכתב לעיל. עוד אפשר לפרש שהזכירו את המלה רק בכדי להאיץ בלוט, כמו שמשמע מהפסוקים, אבל כליה ומחיית המקום כבר ירדו מהפרק. [18] שהרי העיר צוער לא נחרבה, כמשמעות הכתוב (דב' כט:כב, בר' יט:כ-כא, רש"י יט:כה. וי"א שנחרבה אח"כ; ראה פנים יפות בר' יט:כ. וראה גם רמב"ן בר' יט:כ בענין זה). ואף העיר סדום שנהפכה, יונתן פירש שמשמעות "הפיכה" היא ריחוק השכינה ממנה (ולא משמעות של כלוי מוחלט): עמוס ד:יא - הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה; ת"י - רָחֵיק מֵימְרִי יַתְכוֹן כְּמָא דְרָחֵיק יְיָ יַת סְדוֹם וְיַת עֲמוֹרָה. (ומצינו שהוראת "הפיכה" היא חזרה לאחור/ נסיגה [ולא כלוי]: שופ' כ:לט - וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה; ת"י - וְאִתְחֲזַר אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל בִּקְרָבָא; מצ"ד - בעת אשר נהפך איש ישראל לנוס).