ויקרא א:יד-טו – וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה’ וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. ויקרא ה:ח – וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.
[נלע”ד להציע קירבה בין מלים בעלות אותיות “לק”, דהיינו: 1. ‘מלק’, 2.‘בלק’, 3.‘חלק’, 4.‘דלק’, 5. ‘ילק’, 6. ‘עלק’, 7. ‘לקש’, 8.‘לקה’/’לקק’, 9. ‘לקט’. משותף לכולם עניני חיתוך/כריתה, החרבה, כליה, מות/שאול, כדלהלן]:
[שרש ‘מלק’ מופיע רק בפרשתינו, והוא מורה על קציצה וחיתוך]: ויקרא א:יד-טו – וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה’ וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; רש”י – קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן[1].
[שרש ‘בלק‘ ג”כ מציין כריתה/חורבה[2], כדוגמת]: ישע‘ כד:א – הִנֵּה ה’ בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ; מצ”צ – ובולקה – ענין כריתה וכן בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה (נחום ב:יא); [ובתלמוד פתר רש”י את הניב “חילק ובילק” מענין חורבה, כי כן משפט שרש ‘בלק’]: סנהד’ צח: – חילק ובילק אכלי להו; רש”י – ולי נראה דמשמעות לשון חילק ובילק לשון חורבה, כמו: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה (נחום ב).
[שרש ‘חלק‘ מורה על חיתוך (כגון בדין “יחלוקו”)[3], וכן על מחלוקת, המביאה לחורבן]: מסכת דרך ארץ ז:לז – עיר שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בעיר, שפיכות דמים.
[שרש ‘דלק‘ – מורה על מצב המוליך לידי החרבה, כליון ו/או מוות, כדוגמת]: תהלים ז:יד – חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל; רש”י – לדלקים – לרודפים… וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים… להמיתם. [ובהמשך סיכם רש”י את כל הוראות ‘דלק’ במלה “רדיפה”]: כל דליקה ל’ רדיפה היא. עובדיה א:יח – וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם. משלי כו:כג – שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע. יחז’ כד:ט-י – עִיר הַדָּמִים גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה… הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ[4]. דניאל ז:ט-יא – כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק… חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא; מלבי”ם – דלק, אש בוער באף ובחמה לכלות את הרשעים. דב’ כח:כב – וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת. ישע’ ה:יא-כד – שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ… יַיִן יַדְלִיקֵם… [ובהמשך נוקב הנביא בעונשם של כל הרשעים שנמנו, ביניהם השיכור]: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה. בר’ לא:לו – כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. [דליקה במטרת רציחה]: איכה ד:יט – קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. תה’ י:ב – בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי. ש“א יז:נג – מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם.
[שרש ‘ילק‘ – שם לארבה המביא כליה]: נחום ג:טו – תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; רש”י – כילק – הגומר ומכלה כל ירק השדה. [ראב”ע מביא שכל השמות של ה”ארבה” מרמזים על ענינים דומים]: אב”ע יואל א:ד – “גזם” כמו גוזז… ו”חסיל” כמו יחסלנו… [ובין השאר “ילק” מרמז על כריתה]: ו’ילק’ שילוק בלשונו תרגם כורת[5].
[שרש ‘עלק‘ – העלוקה המוצצת את הדם[6] –משל לשאול ומות]: משלי ל:טו – לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת; רש”י – לעלוקה – …והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן. רמב”ם תשובה ח:ה – האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.
[שרש ‘לקש‘ – בספר איוב מצינו שם פועל משרש ‘לקש’ המורה על כריתת/קטיפת הלקש]: איוב כד:ו – בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ; תרגום – בחקלא מדלא דלהון חצדין וכרמא דרשיעי יכסחון. רש”י – וכרם רשע ילקשו – וכרמים של אחרים הרשעים האלו נוטלים פריים, ילקשו אשפריימנ”ט נוטלים לקש שלהם, לקש לשון צמח פרי. לעזי רש”י – לע”ז: אישפרויירונ”ט, תרגום: יקטפו[7] הלקש. עמוס ז:א – כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי ה’ וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ. אב”ע – הלקש – ברדת המלקוש והנה לקש נגזז לצורך בהמות המלך קודם עלות הקנה.
[שרש ‘לקה‘/’לקק’ – ‘לקה’ הוא שרשה של “מלקות” בארמית[8], שהיא תרגומה של מכה, כדוגמת]: שמ’ ה:יד – וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ת”א – ולקו סרכי בני ישראל. שם ה:טז – וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים; ת”א – והא עבדך לקן. ישע’ ס:י – כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ; ת”י – אֲרֵי בְרוּגְזִי אַלְקֵיתִיךְ. [ומלקות ב”ד משמשות במקום מיתה[9]. וכן היא תרגומה של סוג המכה המכונה “סתירה”]: ש”א ה:ט – וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם טְחֹרִים; ת”י – וּלְקוֹ לְהוֹן בִּטְחוֹרִין[10].
[שרש ‘לקט’ בד”כ מציין איסוף, אולם מצינו בו גם הוראת קציצה[11] לפי התרגומים, שתרגמו פועל “חוטב” פעם כקציצה ופעם כלקיטה[12], כגון]: דב’ יט:ה – וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים; ת”א – ודייעול עם חבריה בחורשא למקץ אעין. דב’ כט:י – מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ; ת”א – מלקיט אעך עד מלי מייך. יהושע ט:כא – ויִּהְיוּ חטְבֵי עֵצִים. ת”י – וַהֲווֹ מְלַקְטֵי אָעִין. יחז’ לט:י – וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים; ת”י – וְלָא יְקַצוּן מִן חוּרְשָׁא. יר’ מו:כב – וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים; ת”י – דְעָלִין בְּכַשִׁילִין לְמֵיקַץ אָעֵי חוּרְשָׁא[13].
[יהי רצון שנלקוט רק מצוות ומע”ט, שנצליח לקלוט את נפלאות סתרי התורה כולה, ושעַם ההרס –עמלק– (עמ-לק) וצאצאיהם, בימינו ילוקקו מן העולם – לעולם ולתמיד].
[1] [מעניין להעיר ש’מלק’ = ‘קמל’ בשיכול אותיות. רוב המפרשים פ’ ‘קמל’ מל’ כריתה]: ישע’ לג:ט – קמל היה; מצ“צ – קמל – כריתה כמו: קנה וסוף קמלו (ישע’ יט:ו). [ומצאתי שקדם אותי בכך תרגומנא (ויק’ דף תשסד)].
[2] [וקרוב שרש ‘בלק’ לשרש ‘מלק’ הן בהוראה, והן בחילוף אותיות בומ”ף].
[3] [שפירשו רש”י כחיתוך]: ב”ב יא. – וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו; רש”י – כתבי הקדש – כ”ד ספרים והיו רגילים לכותבן בגליון כס”ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן.
[4] רש”י יחז’ כד:י – הרבה העצים הדלק האש – להרבות העצים ולהדליק האש.
[5] [ועיין בקטע לעיל (שרש ‘לקה’) בענין מקורו של ראב”ע].
[6] מצ”ד מש’ ל:טו – לעלוקה – דימה… הקבר לעלוקה כי מוצצת ושואפת כל הבריות… העלוקה המוצצת את הדם.
[7] [מפ’ אחרים הסכימו לפ’ כריתה/קצירה, אולם משמע שפ’ כמלה מושאלת מ”לקש” או מ”מלקוש”]: אב”ע – ילקשו – יכרתו הלקש, כמו: מסעף פורה – יכרית הסעיף. מלבי”ם – ילקשו… איחור הבצירה, כמו… הלקש (עמוס ז).
[8] [מתורגמן, ערך ‘לקה’. ובל’ מקרא, שרש ‘לקק’ קרוב ל’לקה’ בארמית, ומצינו נגזרי ‘לקק’ המופיעות עם ובלי ק’ כפולה (תופעה הנקראת “ב’ שרשים בענין אחד” בל’ רד”ק בדרך כלל), כמו]: לָקְקוּ הַכְּלָבִים (מ”א כא:יט), אֲשֶׁר יָלֹק (שופ’ ז:ה). [למרות שלא מצינו נגזרי ‘לקק’ שמורות על כריתה וכו’ במפורש, חברנו את ב’ השרשים ביחד כאן מהסיבות הבאות. לפי הערוך (ע’ ‘לקק’) שרש ‘לקק’ הוא נרדף עם ‘לחך’, שת”א מל’ כריתה, כגון]: במ’ כב:ד – יְלַחֲכוּ הַקָּהָל; ת”א – ישיצון קהלא. [ונראה שראב”ע (יואל א:ד, מובא להלן) התכוון לת”א הזה. ופ’ השפתי חכמים שם שהיא ל’ עקירה מן השרש]: שפ”ח – לפי שעוקר את הכל מן השרש כך אלו… כדכתיב: עד בלתי השאיר לו שריד. [נוסיף אגב, שכפי ש’לחך’ מורה על אכילה מחד ועל כלייה מאידך, כך גם בשרש ‘אכל’, המורה גם על כלייה גמורה]: דב’ ז:טז – וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים; אב”ע – לכלותם כאוכל לחם. [וכן “אכילת עצים או עפר” ע”י אש נקראת בלשון חז”ל “לחכה נירו”]: ב”ק ס. – השולח את הבערה ואכלה עצים… חייב, שנאמר: כי תצא אש… ונאכל גדיש (שמ’ כב:ה); רש”י – או עפר – ליחכה נירו ונתקלקל. [וראה רא”ם (בר’ לא:מ) שכך פירש “אכלני חורב” ו”אש אוכלה” (דב’ ד:כד). וכך לשון רבנו בחיי (אוצר השולחן, שער ב’)]: האכילה הוא כליון הדבר הנאכל והנפסד ע”כ נק’ אכילה מל’ כלייה כי הוא מתעכל. [וכך הסביר י”ש (א:ה,א) גם את ל’ “מספוא”]: “מספוא”… מזון הבהמות… ל’ סוף וכליון, שהמאכל נספה ונעדר.
[9] [סנהד’ י. – לדעת רבא].
[10] [ורד”ק פירשה כלשון מכה במקום נסתר]: רד”ק – וישתרו להם …כמו בסמ”ך… מכת הטחורים במקום סתרם.
[11] [ובדומה לשרש ‘אסף’ המורה גם על קיבוץ פריטים וגם על מוות (“ויאסף אל עמיו” – כי המוות אינו אלא אסיפת ולקיטת הנשמה והחזרתה לביתה המקורי].
[12] [וגם ת”י ורש”י לישע’ כז:יב].
[13] [וראה מתורגמן, ערכים ‘לקט’, ‘קצץ’].