מחשבותי בענין המגיפה הנוראה הנוכחית, ר”ל. הגמרא בסנהדרין (צז.) אומרת שמשיח בא “בהיסח הדעת”. בדרך כלל אנו מבינים את משמעות מימרא זו כ-“אף אחד לא חושב על הגאולה.” אבל התבוננן… כרגע אין כמעט שום דבר אחר המדווח מלבד מחלה זו, ואפילו הסיפורים האחרים המועברים הם כולם בהקשר של הנגיף. אני חושב שהמילה היסח, כמו הרבה מילים נרדפות ל”הסתובב” או “הסטה”, כמו “פנה”, “סור”, “נטה” לא בהכרח מתכוונים להיות מוסחים ממשהו, אלא הם בעצם כולם פרווה, וכיוון הפנייה תלוי בהקשר. ומכאן, “וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת (שמות ג:ד)” – פירושו שמשה פנה לעבר התופעה המוזרה של הסנה הבוער ונסה להבין את המסר העמוק יותר. זה בער, אך באופן אירוני בישר המחזה בעיקר לישועה שתבוא.
מישהו שלח לי את הפסוק הבא במשלי:
משלי יח: יד – רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה
התרגום הארמי ל”מחלה” הוא “כרהניה”:
רוחיה דגברא תסובר כרהניה ורוחא מככתא מן נטעיניה.
רש”י משלי יח:יד – רוח איש – רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה:
יכלכל מחלהו – אין כחו סר מעליו.
הפרשנות הדלה שלי בהקשר של נגיף ה”כרהניה” הנוכחי: ה’ בבת אחת יכול לגרום לכל העולם להיפסק – כל השאר כמעט נעלם. כל העיניים מרותקות לשינויים עוצרי הנשימה והפתאומיות בכל היבט בחיי היומיום שלנו. גם אם נרצה בכך, אין לנו מנוס להסחות רגילות כמו ספורט ובידור. לעניות דעתי, הפגיעים ביותר ליפול קורבן בנסיבות אלה, בניגוד לדעה הרווחת, אינם קשישים וחולים, אלא חסרי הרוח והאמונה.
אם אפילו בו-בזמן שהכח הכל-יכול האלוקית בוהה בנו בפרצוף אנו ממשיכים לזלזל, איזו תקווה א”כ קיימת? אבל אם אנחנו “תופסים” – שכל אפיקי ה”היסח” נטרקים, שבמקום “בידור”, נותר לנו רק “בידוד”, עלינו להתעורר לכך שזה עצמו מבשר את התקווה הגדולה שלנו.
מכיוון שמי שגילה את כוחו המושלם על העולם בצורה של נגיף יכול להביא את הישועה למאמינים כהרף עין – אמן, כן יהי רצון.
