במ’ כב:י – הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו; ת”א – כען איתא לוט לי יתיה.
[המלה “קָבָה” (קלל) הנגזרת משרש ‘קבב’ לדעת ריב”ג ורד”ק, מופיעה לא פחות מ-10 פעמים בפרשתינו – ולא בשום מקום אחר במקרא לפי שיטתם. אמנם משרש אחר, שרש ‘נקב’, הם גזרו פסוקים אחרים, המורים אף הם על סוג קללה]: איוב ג:ח – יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם. איוב ה:ג – רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם. משלי יא:כו – מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם. [לעומת שיטה זו, לדעת מנחם בן סרוק כל אלו המלים נגזרות משרש אחד – ‘קב’ – ואף חבר שם את כולם במחלקה אחת (מתוך שש מחלקות – כל מחלקה למשמעות שלה)].
[מעניין שמצינו עוד שתי מלים דומות בעלות אותיות “קב” בסוף הפרשה]: במ’ כה:ח – וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. [המלה הראשונה פתרוה כל המפרשים פה אחד מלשון אהל, וגם היא יחודית בכל המקרא, כלשון “קבה” בתחילת הפרשה. המלה “קֳבָתָהּ” נחלקו המפרשים בפירושה, אולם לדעת כמה פרשנים, אף היא מלה יחודית בכתבי הקודש].
[נחזור למלה “קָבָה”, בהוראת קללה. פתר יריעות שלמה (ב:כח,ב) שהיא קללה שיש בה פרישת השם (כלשון: וְנֹקֵב שֵׁם ה’ [ויקרא כד:טז][1]). אחרים פירשו “קבה” מלשון “נקב” – דקירה / עשיית חור, והשארת המקולל רֵק וחלול[2]. כבר מצינו שרש ‘נקב’ בהוראת קללה בספר איוב ומשלי, כנ”ל. אמנם, נראה שהמחלוקת בענין יסוד משמעות זו של המלה נובעת משתי הוראות אחרות של אותיות ‘קב’]: 1. לדקור, לחדור – מ”ב יב:י – וַיִּקֹּב חֹר. ישע’ לו:ו – וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. 2. לקבוע, לפרש – בר’ ל:כח – נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי; ת”א – פריש אגרך עלי ואתין. במ’ א:יז – אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת; ת”א – דאתפרשו בשמהן. ישע’ סב:ב – אֲשֶׁר פִּי ה’ יִקֳּבֶנּוּ; רד”ק – יקבנו – יפרשנו כמו אשר נקבו בשמות. עמוס ו:א – נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם; מצ”צ – נקובי – כן יאמר על הפרשת השם כמו: נקבו בשמות (במ’ א). [התקשה רש”ר הירש בענין המשותף לשתי הוראות אלו, דקירה / חדירה מחד וקביעות / פרישות מאידך]: רשר”ה בר’ ל:כז-ל – נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה – לא נתברר לי יפה, מהו המושג המשותף המונח ביסוד ‘נקב’ = א) עשות חור; ו’נקב’ = ב) לקבוע[3].
[ואמנם, לאחר בדיקת מכלול המלים בעלות אותיות ‘קב’ (עשר במספר), מצאנו שתי קבוצות עיקריות. הוראת היסוד בקבוצה א’ היא עשיית נקב / חור / חלל; בקבוצה ב’ משמעות היסוד היא קביעות / הגבלה / צמצום. אלו הן עשר המלים בעלות אותיות ‘קב’: 1. קבב 2. נקב 3. יקב 4. קב 5. רקב 6. קבר 7. קבע 8. עקב 9. קבץ 10. קבל. ונבדוק אותן אחת אחת]:
קבב – [שרש זה מורה על קללה לדעת רד”ק, שמביא שלש דוגמאות לכך מפרשתינו. ונציע שמשותף לכולן עכ”פ ענין חלל ריק או נקב (ראה מטה)]: במ’ כג:ח – מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל. שם פסוק יג – וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם. שם פסוק כז – וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם. [אמנם עוד שתי מלים הנגזרות משרש זה מופיעות בפסוק אחד בסוף הפרשה]: במ’ כה:ח – וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה. [כפי שציינו למעלה, כל המפרשים פירשו מלה זו פה אחד מלשון אהל, וגם היא יחודית בכל המקרא. בסוף אותו פסוק מצינו את המלה ‘קבתה’]: שם – אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ. [שלשה פירושים עקריים מצינו למלה זו: 1. כמו קֵיבה[4] (בטן, מעיים) 2. אהל[5] (כמו בראש הפסוק) 3. ערות האשה[6]. אולם לכל הפירושים המשותף הוא ענין חלל ריק או נקב (גם האהל הוא חלל רק, והקללה הנקראת “קבה” היא קללה נוקבת ה”מרוקנת” את רוחו של אדם, כדברי רשר”ה הנ”ל)].
נקב – [כנזכר מעלה, יש בה שלש הוראת: 1. חור / נקב 2. לפרש / לקבוע 3. ענין קללה].
יקב – [המלה “יקב” מציינת חור / בור שנחפר בקרקע]: במ’ יח:כז – כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב; רש”י – יקב – הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו. וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא[7].
רקב – [ישנה תולעת הנקראת “רקב”]: הושע ה:יב – וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם וְכָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה; רש”י – וכרקב – תולעת האוכל העץ ושוחקו[10]. [צורת הפעולה של התולעת היא לעיסת החומר וע”י זה משאירה בו נקבים נקבים, כפי שתיארו חז”ל]: אבות דרבי נתן (הוספה ב לנוסחא א פרק ט): מה היה תחילתו של איוב… ירד סטן בשמחה גדולה והכה אותו בשחין רע… והיו תולעים עושים נקבים נקבים בבשרו עד שעשת תולעים עם חברתה מריבה מה עשה איוב נטל אחת והניחה על חור שלה. ואחת הניחה על חור שלה[11]. [ושמא בהשאלה מתכונת ה”רקב” לאכול ולנקב מְכֻנֶּה כל קלקול בהשאלה בתואר “רקוב”].
קבר – [חפירת בור בקרקע בו נטמן המת. וכהמשך לקטע הקודם (‘רקב’), יש לציין כי ‘קבר’ = ‘רקב’ בחילוף מיקום אותיות; קירבה זו נדרשת בירושלמי כטעם להלכה ש”רקב” מטמא]: ירוש’ נזיר ז:ב – משנה: אילו הטמאות הנזיר מגלח, על המת… ועל מלא תרווד רקב[12]… מסרס קרייא: או בקבר (במ’ יט:טז) – או ברקב הוא; פני משה – מסרס קרייא – סרס המקרא ודרשהו: ‘בקבר’ אותיות ‘ברקב’, ללמד שהרקב מטמא.
קבע – [שלש הוראות לשרש ‘קבע’ במקרא: 1. מין גביע]: ישע’ נא:יז – קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית; רש“י – קבעת – תרגם יונתן פילי, והוא שם כוס[13]. [2. מגן לראש (קסדה)]: ש“א יז:לח – ונתן קובע נחשת על ראשו; מצ”צ ש”א יז:ה – וכובע – כובע בכ’ וקובע בק’ הוא אחד, והוא כלי מגן על הראש כמו: צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע (יחז’ כג:כד). [3. גזילה]: מלאכי ג:ח – הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה; רש”י – היקבע אדם… המעשר והתרומה – שאתם גוזלים מן הכהנים ומן הלוים היא גזילתי[14]. [ונראה שמשותף לג’ ההוראות ענין מידה מוגבלת / מצומצמת: 1. תכולת הכוס מוגבלת למידת חללו. 2. “קובע” / קסדה חייבת להתאים למידת ראשו של חובשו בכדי להגן עליו. למשל, קסדה קטנה מידי איננה שימושית לחייל כלל, והגדולה מידי מהווה סכנה ממש ללוחם (שתשמט ממקומה והחובשה יסתנוור). 3. משמעות גזילה מורה גם היא על הגבלה וצמצום במידה – הקב”ה קבע מידות מסויימות לתרומות ומעשרות – ואתם מצמצמים ומגבילים אותן למידות הנראות לכם[15]].
עקב – [אחת מהוראות שרש ‘עקב’[16] היא עיכוב, כגון]: איוב לז:ד – וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ; ת“י – ולא יעכבנון ארום[17] ישמע קליה; רלב“ג – ולא יעקבם – ולא יאחרם. [עיכוב / עצירה מהווה הגבלה וצמצום להתקדמות, וכך יש גם מפרשים את תלונת עשו אחי יעקב במלה “ויעקביני” – כמו “ויעכביני”]: בר’ כז:לו – וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם; בראשית רבה סז:ד – ויעקבני את בכורתי לקח ושתקתי לו; תפארת ציון – את בכורתי לקח ושתקתי לו וכו’ – המדרש מפרש לתיבת ויעקבני מלשון עיכוב ומניעה, כמו: וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ (איוב לז:ד), חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ (תה’ פט:נב), ר”ל עכובו ומניעת ביאתו[18]. וכן מה דכתיב: בבטן עקב את אחיו (הושע יב:ד), הכונה הוא על מה שעכבו ומנעו מלצאת ע”י אחיזתו בעקבו.
קבץ – [שרש ‘קבץ’ מורה על איסוף / ליקוט / צבירה / כינוס. אולם חז”ל השוו את ‘קבץ’ אף לשרש ‘קמץ’, המורה על צמצום /הגבלה[19])]: כתוב’ עז. – מתני’. ואלו שכופין אותו להוציא [לגרש את אשתו]: מוכה שחין… והמקמץ…. מאי מקמץ? אמר רב יהודה: זה המקבץ צואת כלבים; [ובפסיקתא זוטרתא נדרש ‘קבץ’ כמו ‘קמץ’, על פי חילוף אותיות בומ”ף]: פסיקתא זוטרתא (לקח טוב בר’ מא:מז) – ותעש הארץ לקמצים. לאוצרים: ד”א לקמצים. לקבצים; [אות] מ’ מתחלף ב[אות] ב’[20].
קבל – [שתי הוראות לשרש ‘קבל’: 1. לעומת / כנגד, כדוגמת]: שמות כו:ה – מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת; מ”ב טו:י – וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְעָם. רד”ק – קבל עם – שתי מלות והוא כמו נגד העם תרגום נגד קבל ות”י קדם עמא. יחזקאל כו:ט – וּמְחִי קָבָלּוֹ; מצ”ד – ומחי קבלו – כלי המלחמה ההוא יתן מול חומותיך. [גם הוראה זו קשורה לצמצום והגבלה, שהרי העומד בין גבולות מקבילים הוא מוגבל ומוגדר לתווך שביניהם (כדוגמת נחל המוגבל בין גדותיו). 2. ‘קבל’ מורה גם על לקיחה, היינו תפיסה ואחיזה]: עזרא ח:ל – וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים. דה”א יב:יח – ויקבלם דויד. משלי יט:כ – וְקַבֵּל מוּסָר.
[הזכרנו לעיל שהתקשה רשר”ה בענין המשותף בין ב’ ההוראות של פועל ‘נקב’: דקירה / חדירה מחד וקביעות מאידך. ונראה על פי הנ”ל שיש לקשר בין משמעות קביעות למשמעות גזילה (וחבלה בלשון ראב”ע) – היינו הגבלה וצמצום במדה, החובלת וגוזלת מרשותו של הזולת. וגם תכלית קללת ה”קבה” היא להגביל ולצמצם את יכולתו ל”חריץ” מסויים[21]. וכן יש לפרש -להבדיל- את ניקוב השם… נסיון לקבוע ולהגביל את כחו של ה’ כביכול, וכטעם “התוו”, כפי שהביא הכוה”ק]: הכתב והקבלה במ’ יא:ד – עד תאות גבעות עולם (בר’ מט), שפירושו גבול, וכן: והתאויתם לכם לגבול (במ’ לד:י). וטעם התאוו תאוה, הגבילו גדר וגבול בו ית’, לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא, וכלשון המשורר שם: וקדוש ישראל התוו (תה’ עח:מא), שייחסו לו גבול וגדר, עד כמה כחו מתפשט.
[אולם נראה להציע קשר גם בין הקללה הנקראת “קבה” ללשונות “הַקֻּבָּה” ו”קֳבָתָהּ” הנזכרות בסוף הסדרה בפרשת “וישב ישראל בשטים”. חז”ל העירו על כך שבהתחלה בלק בקש מבלעם לקלל בלשון “ארה”, ובלעם הוא זה ששינה את הלשון ל”קבה”]: תנחומא בלק אות ח – בלק לא אמר קבה, אלא: ארה (במדבר כב:ו), וזה [בלעם] אמר קבה (שם פסוק יא). [בעקבות שינוי הלשון שנקט בו בלעם, אכן שינה גם בלק את בקשתו להלן]: ולכה נא קבה לי (פסוק יז). [אמנם יש לדייק שבלעם שינה את הלשון תחילה לא כתשובה לבלק, אלא בְּדַבְּרוֹ עם הקב”ה: “בלק בן צפור… שלח אלי… לכה קבה לי”. ברם, הקב”ה תיקן אותו באמרו “לא תאר את העם כי ברוך הוא”. ושמא י”ל שניסה בכך בלעם לגלות את נקודת התורפה של ישראל בעקיפין, בדרך רמאות. כלומר, העיז לשקר בדבר הלשון המדוייקת של בלק בכדי לנסות להבחין אם יש אולי חסרון בסוג קללה אחת לעומת סוג אחר. ואכן בלעם שמע בתשובתו ית’ רֶמֶז כזה באמרו “לא תאר את העם” – הרי אני לא אצליח במנגנון של “ארה לי”, אולם קללת “קבה לי” אולי כן תצליח].
[מה הוא א”כ ההבדל בין “ארה” ל”קבה”? חז”ל רמזו לנו על סוג הקללה המכונה “ארה”]: במד”ר כ:ז – מהו “ארה לי”? אוכל אני לשלוט בהם קימעה, כאדם שהוא אורה את התאנים. [התאנים מתבשלות אחת אחת, ואין לקיטתן כאחת[22]. תוכניתו של בלק היתה בנויה בצורה דומה, היינו הפלת העם “קימעה”, בדומה לעמלק שהתקיף את “כל הנחשלים”. בלעם הבין שאסטרטגיה זו לא תצליח, לעומת “קבה”, שכן עשויה להצליח[23]. מיד התחיל לתכנן את המלכודת הנקראת “הַקֻּבָּה” ו”קֳבָתָהּ” – היינו פיתוים למדייניות ולמואביות, בכדי להפילם בבת אחת].
[ואף השאיר רמז למזימתו זו במלים של ברכתו לישראל: “מה טובו אהלך יעקב” – קדושת אהליכם היא מקור כוחכם. טהרתם של האהלים אף מרומזת במלה “אהל” בעצמה, שהרי יש בה רמז (בדרך לשון נופל על לשון) לאור ובהירות]: איוב כה:ה – הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל. [ההיפך הגמור של קדושת והארת האהל הוא החלל הנקרא “הַקֻּבָּה” והחילול המכונה “קֳבָתָהּ”. אכן, למרבה הצער, הצליח הרשע במזימתו זו, ונפל עם רב בשיטים במלכודת ה”קובות”].
[נישא תפילה שנזכה תמיד לשבת בקדושת אהלים שיאהילו את אורם, ולמור ואהלות שיפיצו את ניחוחם, ומלאה הארץ דעה את ה’, בב”א]. שבת שלום, יהושע שטיינברג, מכון ורוממנו לחקר לשון הקודש
[1] [רד”ק (ערך ‘נקב’) פתר את הפסוק הזה בצורה דומה, הגם שהוא משרש אחר לשיטתו].
[2] רשר”ה במ’ כב:יא – קבה לי – הרי זה פירוש ‘קבב’: להטיח בו דברים עד שיעשה חלול כולו, ליטול את תוכנו.
[3] [כך לשון הילקוט שמעוני (ויצא, רמז קל)]: ויאמר נקבה שכרך [ל:כח] סכום קבוע פרוש. [והשוה גירסאות שונות בב”ר פרשה ע”ג. וראה את פירושי רשר”ה לבר’ יב:ט, א:כז, ויק’ כד:יא].
[4] דברים יח:ג – הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה [לשון בטן, כת”א כאן בבלק: במעהא].
[5] [ראב”ע כאן בבלק. ובאור חדש הציע שנקרא האהל כן בדרך לשון נופל על לשון מטעם מקולל (בגין שימושו)].
[6] [ראה סנהדרין (פב:), חולין (קלד:). ומצינו לשון מעיים ככינוי לכך בתורה – ראה ראב”ע בר’ טו:ד].
[7] [והעיר בני אמ”ש נ”י על קירבת שרש ‘יגב’, המציין ענין זהה (כנראה בחילוף גיכ”ק) לפי רש”י]: מ”ב כה:יב – לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים; רש”י – וליגבים – חופרי הארץ לשון יקבים שהם חפירות בקרקע. [והשוה את פרש”י לשבת כו.].
[8] [והיא שווה לד’ לוגין; ראה רש”י שמות טז:לו].
[9] [והשוה גם ב”ק קה: עם רש”י; וראה רשר”ה במ’ כב:יא].
[10] [השוה גם משלי יב:ד].
[11] [וגם דימו ז”ל את הרִמה למחט הנוקב את האדם]: ברכ’ יח: – קשה רמה למת כמחט בבשר החי.
[12] רע”ב נזיר ז:ב – מלא תרוד רקב – מלא כף מעפר רקבון של מת.
[13] [וי”א שהוא שם של השמרים שבכוס].
[14] [ובספר משלי מוסיף ראב”ע שיש בה גם משמעות קרובה, היינו חיבול]: משלי כב:כג – כִּי ה’ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ; אב”ע – וקבע – יחבל או יגזול כמו היקבע אדם אלהים.
[15] [ונציין כאן דרוש יפה לדברי חז”ל ע”פ הוראת גזילה של ‘קבע’]: הפלאה (כתוב’, פתחא ז’): ויל”פ מה שאמרו בל’ קבעת עיתים לתורה שהענין הוא כשאדם שהוא בעל משא ומתן… ודומה לו שגוזל את עצמו ולשון קבעת הוא לשון גזל, כמו שכתוב: היקבע אדם (מלאכי ג:ח), ואמרו חז”ל שהוא לשון קבען פלניא וצריך לקבוע ולגזול עת לתורה.
[16] [בענין המשותף לכל הוראות ‘עקב’, ראה מאמרינו לפרשת תולדות].
[17] [וע’ רמב”ן וי’ כג:כח שמביא דוגמא זו בין שאר דוגמאות של ק’ וכ’ המתחלפות].
[18] [כך פ’ שם]: רד”ק תה’ פט:נב – חרפו עקבות משיחך, הִתְאַחֲרוּת מְשִׁיחֲךָ, שֶׁמִּתְאַחֵר כל כך לבוא ואומרים שלא יבוא לעולם. וכן: וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ (איוב לז:ד), ולא יְאַחֲרֵם, כי עקב הוא אחרית הגוף וסופו.
[19] [כלשון הילק”ש, ישע’ תק”ה (מהפסיקתא דר”כ, פ’ כב:ד)]: שוש אשיש – ישראל על הר סיני היו מצמצמין עצמן ככלה פותחין אחת וקומצין אחת; זית רענן – כלה… בושה פותחת עין אחת וסוגרת עין א’.
[20] [וכן משמע מריב”ג ורד”ק (ערך ‘קמץ’)].
[21] [כמשמעות “pegging” באנגלית (מקביל קצת ל”קיטלוג” בשפה המדוברת)].
[22] פאה א:ד – ולקיטתו כאחת; ריבמ”ץ – ולקיטתו כאחת. פי’ שנלקטין הפירות ביחד, לאפוקי תאינין.
[23] [ועפי”ז יובן גם למה שינה מלשון “נכה בו” שאמר בלק (כב:ו), ללשון “להלחם בו” (כב:יא) של בלעם. ראה פירוש ב’ של רש”י, שפ’ “נכה” מלשון ניכוי: “לחסר מהם מעט” – המתאימה ממש ל”ארה”, היינו קימעה (בני אמ”ש נ”י). ומקורו של רש”י הוא לכאורה המדרש אגדה (בובר) בלק כב:ו]: ארה לי את העם: כאדם האורה את התאנים מעט מעט. אולי אוכל נכה בו: כאדם המנכה מן המדה מעט.
