[שרש ‘יסף’, מורה על הוספה והרחבה, מופיע יותר פעמים בפרשתינו מבכל פרשה אחרת בתורה, כדוגמת]: ויקרא כו:יח – וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.
[כתב רד”ק שהשרשים ‘יסף’ ו’ספה’ הם “שני שרשים בענין אחד”, ואכן מנחם חבר את נגזרי שניהם במחלקה אחת]: מחברת מנחם (ערך ‘סף‘, מחלקה ב‘): סף 2. סְפוֹת הָרָוָה, לִסְפּוֹת עוֹד, סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם , אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד.
[מוסיף רש”ר הירש, על פי דרכו, ששרש ‘ספה’ קרוב גם לשרש ‘ספח’, המציין חיבור וצירוף]: רש”ר הירש דברים לב:כג – אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת – ‘ספה’: לצרף דבר לדבר, קרוב ל’ספח’… אני הוא המביא עליהם את הצרות בזו אחר זו… [משותף לשלשת השרשים ‘יסף’, ‘ספה’ ו’ספח’ על כל פנים את שתי אותיות ‘סף’. ומכאן נראה להבחין ענינים דומים במלים הבאות, בעלות אותיות ‘סף’: 1. ‘אסף’, 2. ‘ספן’/’שפן’, 3. ‘ספק’/’שפק’. 4. ‘כסף’ 5. ‘ספג’ 6. ‘חסף’7 . ‘יסף’/’ספה’ 8. ‘ספח’ ‘יסף’/’ספה’, 2. ‘ספח’, 3. נבדוק כאן כל מלה בפני עצמה].
[שרש ‘אסף‘, במובן קיבוץ וחיבור מורה על הוספה וצירוף של גופים רבים ביחד].
[שרש ‘ספן‘/‘שׂפן‘ מורה על הוספת ואסיפת חפצים למקום סגור ושמור, כדוגמת]: דב‘ לג:יט – שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל; ר‘ יוסף בכור שור – גם מן הספינות שישברו בנמל ויהיו טמונים וטבועים בהם יקחו ממונם, וספוניהם – אוצרותם שהיו צפונים להם.
[מצינו שרש ‘ספק‘/‘שׂפק‘ בהוראת ריבוי והוספה, כגון]: איוב לד:לו – כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק וְיֶרֶב אֲמָרָיו לָאֵל; ר‘ ישעיה מטרניה (תוס‘ רי“ד): יספוק כפיו לשון ריבוי הוא, כמו: אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים (מ”א כ:י).
[נראה לצרף כאן גם את שרש ‘כסף‘, היינו בהוראת תאוה וחימוד, כגון]: בראשית לא:ל – נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה; רש“י – נכספתה – חמדת, והרבה יש במקרא: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה (תה’ פד:ג), לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד:טו). [ודרשו חז”ל קשר בין פעל ‘נכסף’ לבין שם העצם ‘כסף’]: במד“ר (וילנא, נשא פ‘ יג:כ) – קרבנו קערת כסף אחת… כסף אחת – שנתאוה עמרם להחזירה (את יוכבד) לאשה… כתיב כסף על שם התאוה, כמה דתימא: נכספה וגם כלתה נפשי וגו’ (תה’ פד) ואומר: כי נכסף נכספתה לבית אביך וגו’ (בראשית לא). [ובספר דרכי דוד מציע טעם לשם ‘כסף’ על פי קירבה למלה ‘ספו’ (הוספה), כי “אוהב כסף לא ישבע כסף”]: דרכי דוד (פ‘ תצוה): אמר נכספה וגם כלתה… כענין שנאמר: אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה:ט), ומזה הלשון יבא בשרש כסף, שהוא ג”כ מלשון תוספת, כמו: ספו שנה על שנה (ישע’ כט:א).
[ומכאן יש להציע קשר גם לשרש הארמי ‘ספג‘, שהרי הנוזלים שקולט הספוג מצטרפים ומתופסים למשקלו וגודלו. מצינו שרש זה בתרגומה של המלה ‘רקיק’ (מצה ספוגית), כגון]: שמות כט:ב – וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; ת“א – ואספוגין פטירין דמשיחין במשח.
[עוד מלה בארמית בעלת אותיות ‘סף’ היא ‘חסף‘, היינו חרס, חומר בְּלָעַנִי מעין ספוג, כדוגמת]: דנ‘ ב:לג – מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף; רש“י – מנהן די פרזל ומנהן די חסף – מהם של ברזל ומהם של חרס.
[השרשים ‘יסף‘/‘ספה‘ מורים כאמור על: הוספה, מושג הקרוב ל חיבור וצירוף].
[‘ספח‘ מורה על חיבור וצירוף, כנ”ל].
[בנוסף למשמעויות הוספה / קיבוץ / חיבור / צירוף, מנחם חבר במחלקה אחרת של ערך ‘סף’ גם את המלה ‘סוֹף’, בהוראת תכלית וקץ. ובמחלקה אחרת שם חבר גם עניני כלייה, כגון]: סָפוּ תַמּוּ, הַאַף תִּסְפֶּה, וְיֵשׁ נִסְפֶּה, אָסֵף אָדָם, אָסֹף אֲסִיפֵם. [והרי יש לתמוה, איך לפי שיטה זו יסבול שרש אחד משמעויות הפוכות לחלוטין – הוספה והמשכיות מחד, וקץ וכליון מאידך!].
[בטרם נִפְנֶה לשאלה זו, נוסיף עוד מחלקה מערך ‘סף’ במחברת מנחם, שפסוקיו מורים לשיטתו על שער הבית]: סַף הַשַּׁעַר, הִסְתּוֹפֵף, בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי, אַמּוֹת הַסִּפִּים. [תיאור אחר לשער מזוזות הבית הוא גבול הבית. גבול כלשהוא מציין קץ וסוף מצד אחד, ברם גם תחילה של משהוא אחר. במקרה זה, הגבול החיצוני של הבית הוא גם תחילת הגבול של ה”חוץ”. ובמונחי הקבלה, הבורא ית’ נקרא “אין סוף” – מה שנראה לבני תמותה כקץ וגבול אחרון אינו אלא בָּמָה ונקודת מוצא להוספות וחידושים נוספים. לפי זה, אין סתירה בין הוראותיה הלכאורה מנוגדות של המחלקות הנ”ל של שרש ‘סף’].
[‘סף’ בהוראת גבול הבית, מביא אותנו למחלקה נוספת במחברת מנחם, שענינה “כלים וכפות” בלשונו]: סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים, בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת. [הרי ה’סף’ של הכלי מהווה גבולו השומר על תכולתו, מעין דלתות הבית. ומכאן יש להציע קשר גם ל’ספל’, שאף הוא שם של כלי, כגון]: שופטים ה:כה – בְּסֵפֶל אַדִּירִים; מצ“צ – בספל – באגן, והוא כלי מה. וכן: מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם (שופ’ ו:לח).
[מנחם הוסיף בערך ‘סף’ מחלקה גם למלה ‘מספוא’, מאכל הבהמות, כדוגמת]: תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא, לָתֵת מִסְפּוֹא. [טעם לשם ‘מספוא’ הציע יריעות שלמה על פי הוראת כלייה, כי אין אוכל שאינו נכלה תוך כדי אכילתו (ומכאן גם שם ‘אוכל’ בעצמו, ע”ש שנכלה)]: י“ש (א:ה,א – ת”ד): שרשו של ‘סוף’ הוא ‘סף’, שהנחתו על המקיף החיצון הגודר בדבר… ומזאת הגזרה ג”כ שם ‘מספוא’ במ’ מפעל, כמו מ’ של ‘מאכל’, ‘משא’, ‘מקדש’, ‘משכן’ – להוראת מזון הבהמות. והוא מלשון סוף וכליון, שהמאכל נספה ונעדר. ויש ל’מספוא’ טעם כטעם כל מיני מאכל שהם כמו כן מגזרת ‘כל’ ו’כליון’ – שהרי המזון מתכלה. [אמנם ברור שאע”פ שהאוכל והמספוא אכן נספים ונכלים בגוף, אולם בוודאי שאין תכלית האכילה כלייתם אלא ההיפך, הוספת חיים ובריאות לאוכלם. ובכך שוב מצאנו את שתי ההוראות המנוגדות –כלייה מחד והוספה מאידך– במלה אחת].
[יהי רצון שיספה ה’ את הרע מן העולם, תוך כדי הוספת שנות חיים ובריאות לאוהביו לשומרי מצוותיו].
1 [להלן נגזרי ‘יסף’ האחרים בפרשתינו]: ויקרא כו:כא – וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. שם כז:יג – וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ. שם כז:טו – וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ. שם כז:יט – וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ. שם כז:כז – וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ. שם כז:לא – וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו.
2 [ראה רד”ק לישע’ יג:טו, יר’ ז:כא].
3 דב’ כט:יח; רש”י – ספות הרוה – שאוסיף לו פורענות על מה שעשה..וכן לאוספא ליה חטאי..; ת”א – שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות.
4 במדבר לב:יד; רש”י – לספות – כמו (ישעיה כט:א) ספו שנה על שנה, (ירמיה ז:כא) עולותיכם ספו וגו’, לשון תוספת.
5 ירמיהו ז:כא; מצ”צ – ספו – ל’ הוספה.
6 דברים ג:כו; ת”א – לא תוסיף למללא קדמי עוד בפתגמא הדין.
7 בחילוף אותיות אחה”ע.
8 [כגון]: ש“א ב:לו – סְפָחֵנִי נָא; מצ“צ – ספחני – ענין הקבוץ והדבוק, כמו: ונספחו על בית יעקב (ישע’ יד:א).
9 [מהוראה זו]: וְאָסַפְתָּ (בר’ ו:כא); הֵאָסֵף (שם כט:ז), לֵךְ וְאָסַפְתָּ (שמ’ ג:טז), וְחַג הָאָסִף (שם לד:כב), וְהָאסַפְסֻף (במ’ יא:ד).
10 [מרמז רבינו שהמלה ‘שפוני’ מורה על ספינות וכן על האוצרות הטמונים בהן. לדעת י”ש, ‘שׂפן’/’ספן’ נגזרים משתי אותיות ‘סף’, המציין אסיפה וכינוס, ומכאן המלים ‘ספינה’ ו’ספון’]: י“ש (ב:נו,ב – ת“ד): שרשו של ‘ספן’ הוא ‘סף’, מלשון אסיפה וכניסה, כי הא’ של ‘אסף’ נוספת. כמו: אל ירכתי הספינה (יונה א:ה)… מגזרת ‘ספן’, שם ‘ספינה’… שהספינה בעצמה ספונה בקרשים וצלעות ארזים.
11 [עוד דוגמאות]: וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים (מ”א ו:ט), וְסָפֻן בָּאֶרֶז (מ”א ז:ג), לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים (חגי א:ד).
12 [מלבי”ם קישר בין ‘ספק’ במובן התלבטות ובמובן הכאה, מפני שמכה ידיו מתוך ספק ותמיהה]: יר‘ לא:יח – סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי; מלבי“ם – ספקתי. בא על הספק: וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ (יר’ מח:כו), תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם (איוב לד:כו), ועל הכאת כף אל כף או אל ירך. ולדעתי במקום שבא על הכאת כף הוא בדבר שיש לו ספק, והוא מתמה על הדבר: וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו… לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ (במ’ כד:י), סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם… הֲזֹאת הָעִיר (איכה ב:טו), וכן פה, ר”ל שאני מכה על ירך דרך ספק ותמיה, ואיני מאמין בעונשי ה’. [כ”כ נלע”ד להציע קשר בין הכאה להוספה וריבוי, שהרי המאחסן חפצים רבים פעמים נאלץ להרביצם ולהכותם בכדי שיכנסו כולם למקומם].
13 [השוה גם: איוב כ:כב, לו:יח].
14 [וכן בארמית]: במ‘ יא:כב – אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם… וּמָצָא לָהֶם; ת“א – אם ית כל נוני ימא… היספקון להון. [וכן שנינו]: ב“מ פג. – השוכר את הפועלים… מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה.
15 [‘כסף’ מופיע שבע פעמים בפרשתינו].
16 [דוגמאות נוספות]: צפ‘ ב:א – הַגּוֹי לֹא נִכְסָף; אב“ע – לא נכסף – אינו אהוב ונחמד לגוים מגזרת נכספה וגם כלתה. תה‘ יז:יב – כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף; רש“י – יכסוף – יחמוד כמו כי נכסוף נכספת (בר’ לא).
17 דרכי דוד: ר’ דוד מילדולה. אמשטדם, תקנ”ג.
18 [ובמדרש רמזו לקירבה בין ‘ספח’ למלה ‘משפחה’]: ויק“ר טז:א – וְשִׂפַּח ה’ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישע’ ג:יז). ר”א ור’ יוסי ברבי חנינא. ר”א אומר הלקן בצרעת כדכתיב: ולשאת ולספחת (וי’ יד:נו). ר’ יוסי בר חנינא אמר העלה על ראשם משפחות משפחות של כנים; מתנות כהונה – ושפח – לשון ספחת. משפחות – דרש ‘ושפח’ לשון משפחה.
19 [כגון]: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע (קהלת יב:יג), סוֹף כָּל הָאָדָם (שם ז:ב), וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל (דה”ב כ:טז).
20 [ומכאן יש להציע קשר גם לשרש ‘ספד’, המציין את קץ החיים, כגון]: וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל (מ”א יד:יג), לא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ (יר’ טז:ד), וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד (שם פסוק ה), לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ (שם כב:יח), וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה (יחז’ כד:טז), כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד (שם יב:י), מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל (מיכה א:יא), כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד (זכ’ ז:ה). [ויש להוסיף כי ההספד גם מעודד את השומעים להמשיך בדרכו של הנפטר, היינו הוספת מעשים טובים וכו’ לעולם כדרכו].
21 תהלים עג:יט; מצ”צ – ספו – ענין כליון כמו ספתה בהמות (ירמיה יב).
22 בראשית יח:כג; אב”ע – תספה – תכלה. וכן אספה עלימו רעות (דבר’ לב:כג).
23 משלי יג:כג; רש”י – ויש נספה – ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם.
24 צפניה א:ג; מצ”ד – אסף אדם – עתה יפרש את מי יכלה.
25 ירמיהו ח:יג; מצ”ד – אסף אסיפם – אכלה אותם מן העולם.
26 [מהוראת כלייה של ‘סף’ יש להציע קשר גם למלת ‘שסף’ (בתוספת ש’ בראשה), דוגמת]: ש“א טו:לג – וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג; רש“י – ותרגום וישסף, ופשח… כלומר בוקע.
27 יחזקאל מ:ו; רש”י – סף השער – היא מזוזת השער.
28 תהלים פד:יא; רש”י – בחרתי הסתופף – על הסף ועל המזוזות לשקוד.
29 יחזקאל מג:ח; מצ”צ – ספם – כן יקרא גם המפתן וכאשר יקראו המזוזות וכן וידיה על הסף (שופטים יט).
30 ישעיהו ו:ד; מצ”צ – הספים – הם המזוזות הנמדדים באמות כמ”ש והסף קנה אחד (יחזקאל מ).
31 [ולמסתכל מבחוץ, הוא תחילת תחום הבית].
32 זכריה יב:ב; רש”י – סף רעל – כלי תרעלה כמו בדם אשר בסף (שמות יב).
33 שמות יב:כב; רש”י – אשר בסף – בכלי, כמו (מ”ב יב:יד) ספות כסף.
34 ש”ב יז:כח; מצ”צ – וספות – מזרקים כמו בדם אשר בסף (שמות יב).
35 [ומכאן נראה לפרש את ה’ספים’ וה’ספות’ (מ”ב יב:יד, יר’ נב:יט), שפרש”י שהם ממיני כלי זמר אמנם טיבם לא ידוע. ושמא יש להציע שהם מעין מלת ‘נבל’, המשמשת גם לכלי לנוזלים (ש”א א:כד) וגם לכלי זמר (ישע’ ה:יב)].
36 בראשית כד:כה; רש”י – מספוא – כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים.
37 בראשית מב:כז; ת”א – למתן כסתא לחמריה.
