[נגזרי שרש ‘מוך’ מופיעים בכל המקרא רק בפרשיות בהר/בחקותי, ואונקלוס תרגם את השרש תמיד מלשון מסכנות (עוני)]:
ויקרא כה:כה – כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ; ת”א – ארי יתמסכן אחוך ויזבין מאחסנתי. שם כה:לה – וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּך; ת”א – וארי יתמסכן אחוך ותמוט ידיה עמך. שם כה:לט – וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ; ת”א – וארי יתמסכן אחוך עמך. שם כה:מז – וּמָךְ אָחִיךָ עִמּו; ת”א – ויתמסכן אחוך עמיה. שם כז:ח – וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ; ת”א – ואם מסכן הוא מפורסניה.
[בכתובים מופיע גם נגזרי שרש ‘מכך’ לדעת המדקדקים. רש”י פירשו כענין שפלות, דכאון ומסכנות]: תהלים קו:מג – וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם; רש”י – וימכו בעונם – נעשו שפלים בעונם. קהלת י:יח – בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה; רש”י – ימך המקרה – ישפל הבנין המקרה את הבית. איוב כד:כד – רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן; רש”י – והומכו – נדכאו ונתמסכנו[1].
[דוגמת ‘מוך’ ו’מכך’ היא א”כ דוגמא קלאסית של “שני שרשים בענין אחד”, בלשון רד”ק במקומות רבים[2]. מנגד, מנחם חבר כדרכו את שניהם בערך אחד, היינו ‘מך’, וכן סובר בעל ספר יריעות שלמה (א:נח,א). לכל הדעות אמנם, מענין שפלות נגזרת המלה “נמוך” בלשון חז”ל, כגון]: ברכות י: – אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל.
[מגדיר יריעות שלמה את הוראת היסוד של נגזרי ‘מך’ כענין הכאה, היינו ניכוי והפחתה. המלה “ניכוי” בעצמה מופיעה הרבה בתלמוד, אמנם מקורה בלשון מקרא לדעה ב’ המובאת ברש”י]: במדבר כב:ו – אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ; רשי – נכה בו – אני ועמי נכה בהם. דבר אחר לשון משנה היא: מנכה לו מן הדמים (ב”מ קה:), לחסר מהם מעט[3]. [לפי הוראת היסוד זו, גוזר י”ש (ב:מז,א) מלים אחרות באותו ענין, כגון המלה “כהה”, כדוגמת]: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (בראשית כז:א). [היינו הפחתת כח הראיה והחלשת הבהירות. מקשר י”ש לענין זה גם לשון “נכה”, היינו החיגר, כגון]: נְכֵה רַגְלָיִם (ש”ב ד:ד), נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים (תהלים לה:טו).
[שיטתו של י”ש מבוססת על ההנחה שאות המ’ של שרש ‘מך’ היא אות “חלשה” (תופעה הנקראת “יסוד נופל” בלשון רש”י[4]). המ’ שייכת לקבוצת אותיות “האמנתיו” המופיעות ונעלמות לפרקים, ומכאן שלשיטתו השרש האמיתי של ‘מך’ אינו אלא אות כ’ בלבד. כך מסביר בספר השרשים שלו, “חשק שלמה” את המלה “אך”]: ח”ש, הקדמה – שרש המלה “אך” ה[אות] כ’ בלבד, המורה על ההכאה כמו: וַיַּךְ אוֹתָם (שופ’ טו:ח), וַנַּךְ אֹתוֹ (דברים ב:לג), וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ (יונה ד:ח) – שבכל אלה הפעלים אין שרש רק ה[אות] כ’ בלבד. וירצה במלת “אך” לשון נכוי, דהיינו שהדבר מנוכה. [שהרי “ניכוי” מציינת גם דבר יוצא דופן וגם החלשה והחסרה מסוג כלשהוא].
[מכאן מוסיף י”ש (א:פא,ב) גם את המלה “כויה” (צריבה), שהרי הכויה אינה אלא סוג של מכה, וכך משמע מחז”ל, שהבחינו בין שחין לכויה/מכוה]: חולין ח. – איזהו שחין ואיזהו מכוה? לקה בעץ, באבן… ובכל דבר שלא בא מחמת האור… זהו שחין. ואיזהו מכוה? נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח… ובכל דבר הבא מחמת האור… זו היא מכוה; רש”י – משום שחין נדון – לענין נגעים כדמפרש לקמן שחין בא ע”י חום שמתחמם מחמת כח ההכאה, ומכוה באה מחמת האור והכא דאיכא תרוייהו בהי מינייהו דיינינן ליה. עוד מלה בעלת אות כ’ בתוספת אותיות האמנתי”ו הקשורה לניכוי/החלשה/הפחתה היא “נכית”, שהיא תרגומה הארמית של נשיכת הנחש, כדוגמת]: במדבר כא:ט – וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ; ת”א – והוי כד נכית חויא ית גוברא[5].
[בענין המלה “מכה” עצמה, מציע בעל הכתב והקבלה בפ’ כי תבא שמלת “מכה” קשורה לשרש ‘מך’]: דברים כז:כד – אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר; הכוה”ק – מכה רעהו בסתר. על לשון הרע הוא אומר (רש”י), וכתיב”ע: דימחי חברי בלישן תליתאי, וכה בפרקי ר”א נ”ג. לפי”ז, לשון “מכה” כאן הוא מענין: בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י:יח), וכן: וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם (תהלים קו:מג) שענינם הורדה ושפלות; ע’ מה שכתבנו במסעי “או הכהו בידו”[6]. וטעם מכה רעהו – משפיל חברו בסַפְּרוֹ עליו מעשים שאינם ראויים, ומוריד כבודו, והוא הנקרא לשון הרע.
[בין המלים שהבאנו לעיל משרש ‘מכך’ היא “וימכו” בפסוק]: תהלים קו:מג – וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם. [ומעניין שמופיע פסוק דומה מאוד אצלינו בפרשת בחקותי]: ויקרא כו:לט – וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם. [רש”י פירש את המלה מלשון המסה]: רש”י – ימקו – לשון המסה, כמו ימסו, וכמו: תמקנה בחוריהן (זכריה יד:יב). [הרי מצינו את ענין המסה הנשאלת לענין חולשה אצל איש רך-הלבב]: דברים כ:ח – הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו. [וכבר העיר על קירבה זו רש”ר הירש, שהשוה את השרשים ‘מכך’, ‘מקק’[7], ‘מגג’[8] וכן ‘מים’[9], בחילוף אותיות גיכ”ק (“אותיות החיך”), ואלו דבריו]: רשר”ה ויקרא כה:כה – כי ימוך – ’מוך’, ‘מכך’ קרובים ל’מיי’, ‘מגג’, ‘מקק’: התרככות, נזילה והמסה, אבדן רכוש; כחו נמס.
[יה”ר שהקב”ה ירים את מוכי אחינו ב”י. שינמיך את גאיי שונאינו, שיכוום, וישאירם נכים ומנוכי כח. שיתמוגגו רשעי גוג ומגוג בטרם בואם לירושלים, שתבנה ותיכונן בב”א]!
[1] [וכן פירשו ז”ל את שמות האישים במקרא המכילות אותיות ‘מך’, כגון]: סוטה לד: – סתור בן מיכאל… מיכאל – שעשה עצמו מך; רש”י – שעשה שונאו של הקב”ה מך – חלש. סנהדרין קא: – מיכה – שנתמכמך בבנין; רשי – נתמכמך בבנין – של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה. מדרש אגדה (בובר) בהעלותך-שלח פרק יג:טו – גאואל בן מכי. על שגאה לומר דברים אשר לא כן על הקדוש ברוך הוא, לפיכך על כן נעשה מך שופטים יז:ה – והָאִישׁ מיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים; מלבים – והאיש מיכה. מאז; עבירה גוררת עבירה, ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה לרוע).
[2] [ראה רד”ק בענין בעלי הכפל בערכים אבב, אכף, גוד, הלה, זכה, סלה, צרר, רנה, וראה גם ריב”ג, ערך בוק].
[3] [וכן משמע ממיוחס יונתן, שתרגמה מלשון הקטנה]: ת”י במדבר כב:ו – וּכְדוּן אִיתָא בְּבָעוּ לוֹט בְּגִינִי יַת עַמָא הָדֵין… לְוַואי אֵיכוֹל לְאַזְעוֹרֵיהּ וְאִתְרְכִינֵיהּ מִן אַרְעָא. [והמלה מופיעה בצורות והטיות שונות בדבריהם ז”ל, כגון]: ירושלמי דמאי א:ג – עורבן וערבון ולא אנכון; פני משה – ולא אנכון. ולא אירע להם אח”כ שום נכוי והפסד מן העכברים.
[4] [כגון]: רשי ויק’ כו:לו – והבאתי מרך – פחד ורך לבב. מ’ של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ’ של מועד ושל מוקש. [וראה עוד רש”י לישעיה לג:א, יר’ מג:ט, נחום ג:יז].
[5] [מלה נוספת בלשון חז”ל הקשורה לניכוי/החלשה/הפחתה היא “ניכוש” (הסרת עשבים שוטים)]: כלאים ב:ה – תִּלְתָּן שהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים… אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר… חוּץ מִמִּין אֶחָד. [ובענין הש’, הרי לשיטת מחברת מנחם (פתיחת המחבר דף 1), אותיות השימוש הן ג”כ נוספות לפרקים, וסימן הנוספות הן: שמלאכת”ו בינ”ה].
[6] [ז”ל שם]: הכוה”ק במ’ לה:כא – או באיבה הכהו בידו. לרבותינו (סנהד’ עו:)… ויתכן דלא ניחא להו לפרש הכאה זו בהרמת ידו על חברו להכותו דא”כ לא היה לו לומר בידו רק באגרופו, והיינו בקיבוץ אצבעות בתוך הכף וכדאמר בפרשת משפטים: והכה את רעהו באבן או באגרוף… במכילתא שם: מקיש אבן לאגרוף מה אבן שיש בו כדי להמית, אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית, ואמר קרא להכות באגרוף רשע… לפי”ז יש לפרש הכהו מן: בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י:יח), שטעמו התקרה נדחקת למטה מן המשא שעליה… וכן: וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם (תהלים קו:מג), שהעונות מכבידות ודוחקות עליהם להשפילם; ונקרא העני מך (ואם מך הוא מערכך), לחיותו חיי הדוחק, וטעם הכהו בידו כבש ודחק עליו בידו.
[7] [תמיד מתורגם בענין המסה; ראה גם ישע’ ג:כד, ה:כד, לד:ד, יחז’ לג:י, זכ’ יד:יב, תה’ לח:ו. וע’ גם שבת ט:ו].
[8] [שמורה על המסה, חולשה וזעזוע. ראה רש”י שמ’ טו:טו, תה’ מו:ז, סה:יא, איוב ל:כב, עמוס ט:ה, ט:יג, יחז’ כא:כ, ש”א יד:טז (וע”ש בתרגומים שפעמים תרגמוהו בענין שבירה, והכל קשור לענין החלשה ואי-יציבות)].
[9] [ששרשה ‘מיי’ לדעתו. השווא בחילוף אותיות גיכ”ק – ע’ נספח א’ “חילוף אותיות”. וע”ע ‘מגג’, ‘מיי’ (בהערה הראשונה), ‘מקק’.
