במ’ ט:י – אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’.
[שרש ‘פסח’ מופיע יותר פעמים בפרשת בהעלותך מבכל פרשה אחרת[1]. ידוע הרמז שרמז האריז”ל ממלה זו]: שער התפילה (לאריז”ל מכ”י, דף פא:) – וזהו לשון פסח – פה סח… צריך להרבות בסיפור שבח יציאת מצרים.
[המלה “סח” לפי זה מרמז ללשון שיחה, בחילוף ס’ בש’, כשימושם של חז”ל במקומות רבים]: גיטין כח: – הא קיימא לן, דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה. [אולם, נראה להעיר שחז”ל השתמשו במלה דומה כנרדף לפעולה הנעשית שלא במכוון, כאילו שדעתו נעקרת ממנו]: סנהדרין צז. – שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב. [ומעניין להעיר שמשותף לשתי המלים עניני אי-ריכוז; עשייה או דיבור בעקירת הדעת. וכן במקומות רבים מצינו לשון ‘שׂיחה’ באות שֹין שג”כ מורה על אי-התמקדות גמורה, כגון: “שיחת חולין”, “שיחה בטלה”, ומצינו גם דוגמאות של המלה הניתנת להיפרש לשתי המשמעויות, כגון]: ברכ’ נא: – אין מסיחין על כוס של ברכה. תענית ה: – אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט[2]. [יש לשאול לסיבת בחירתם ז”ל דווקא במלה “שיחה” או “מסיח” לדיבור מסוג זה, בניגוד לנרדפות הרבות כגון “סיפור”, “דיבור”, “אמירה” וכו’. מסביר בעל היריעות שלמה (ב:יב,א) שאכן המשמעות המקורית של המלה נובעת מענין עקירה והסרה, כלשון הכתוב]: וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה (דברים כח:סג)[3]. [אולם לפי זה יש להבין מה ענין רמז זה לסיפור יציאת מצרים – וכי נצטווינו לספר את סיפורו בהיסח הדעת?!].
[טרם נפנה לקושיא זו, נתמקד במכלול המלים בעלות אותיות ‘סח’ בלשון הקודש, ואלו הן: 1. “נסח” 2. “סחה” 3. “סחב” 4. “סחף” 5. “סחר” 6. “סחש” 7. “כסח” 8. “פסח”. ונראה להציע שמשותף לכולן עניני עקירה, הסרה, שטף וגרירה. ונסבירן אחת אחת].
1. “נסח” – [כאמור, המלה מורה תמיד על עקירה והסרה), כגון]: דברים כח:סג – וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה. יחזקאל כו:ד – וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה. תהלים נב:ז – יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל. משלי ב:כב – וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה. משלי טו:כה – בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה’[4].
2. “סחה” – [ריב”ג ורד”ק חברו המלה “סחי” בערך “סחה” (ולדעת רש”י המלה נגזרת מן “ונסחתם”)]: איכה ג:מה – סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים; רש”י – סחי ומאוס – הוא ניע בלשון משנה: כיחו וניעו[5] שניסח מתוך הריאה ויוצא דרך הגרון.
3. “סחב” – [מורה על גרירת דבר למקום אחר, היינו עקירתו והסרתו ממקומו]: ירמיה טו:ג – וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם… אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת הַכְּלָבִים לִסְחֹב; רש”י – לסחוב – לגרר, וכן: אם לא יסחבום (ירמיה מט:כ). ש”ב יז:יג – וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל; מצ”צ – וסחבנו – ענין גרירה והמשכה, כמו: סחוב והשלך (ירמיה כב).
4. “סחף” – [מלה המורה על שטיפת ועקירת עצם, כדוגמת]: יר’ מו:טו – מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ; רש”י – נסחף – נשטפו והחליקו גבוריך, כמו: מטר סוחף (משלי כח). בלשון משנה: נסתחפה שדהו (כתוב’ ז:ח). משלי כח:ג – מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם; מצ”צ – סוחף – ענין שטיפה וגריפה, כמו: נסחף אביריך (ירמיה מו).
5. “סחר” – [הסוחר נגרר ממקום למקום, סובב והולך לכל מקום שיש מוכרים וקונים, וגורר עמו את סחורתו[6]].
7. “כסח” – תה’ פ:יז – שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה; רש”י – היא שרופה באש – וכסוחה לשון לא תזמור (ויקרא כה:ד) ת”א לא תכסח. ישע’ ה:כה – וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה; אב”ע – כסוחה, מושלכת, והכ”ף שורש וכמוהו: שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה (תה’ פ:יז), והם שנים משקלים; [(לפי רש”י, אות הכ’ היא לדמיון ולא שרש)]: רש”י – כסוחה – כרוק וקיא הניסח מתוך גופו של אדם שהוא מאוס ובלשון חכמי’ קרוי סחי, וכן: סחי ומאוס (איכה ג).
8. “פסח” – [מכאן נראה להציע פירוש לרמזו של האר”י הקדוש הנ”ל שמלת “פסח” מרמז ל”פה סח”. השימוש בו בפרשתינו הוא רק ככינוי לקרבן עצמו, בניגוד למקומות אחרים שהוא משמש כשם פעל, כגון]: שמ’ יב:יג – וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; [רש”י במקום מביא שתי דעות[9] בפתרון הפעל: חמלה 2. דילוג]: רש”י – ופסחתי – וחמלתי, ודומה לו: פסוח והמליט (ישע’ לא:ה). ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי – מדלג הי’ מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרוים זה בתוך זה[10]. [מנגנון הצלתם של ישראל לפי דעת רש”י היה ע”י הסרת ועקירת המשחית ממסלולו הרגיל, המכונה כאן “דילוג” ו”קפיצה”. ונלע”ד להציע שיש למצוא רמז לזה ג”כ בדרשת “פסח” = “פה סח”, אמנם בניקוד המלה “פה” בחולם (“פֹה”), ו”סח” תּוֹרֶה על לשון היסח ועקירה. כלומר: כאן, הסחתי והקפצתי את המשחית ממשימתו, ונרמזת במלה “פסח” שעלינו להדגיש את ה”היסח” הזה גם במסירת הסיפור לבנינו].
[נשא תפילה שהקב”ה תמיד יסיח ויסחף את אויבינו ושונאינו ממזימתם, יכּסחֵם ויַשאירֵם אך פִּיסחים; ויקפיץ לנו את הגאולה בב”א].
[1] [השרש מופיע 9 פעמים בפרשתינו (לענין פסח שני), לעומת 8 פעמים בפרשת בא!].
[2] [כלומר, בנוסף למשמעות דיבור הפשוט, יש לפותרה גם שאין להסיר את הדעת מן הכוס מפני קדושתו, או מן הסעודה מפני הסכנה].
[3] [בדעה שניה ורד”ק (ערך ‘נסח’) הציע מענין זה נגזרת שהמלה “היסח”]: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח (מ”ב יא:ו)… שלא תסיחו דעתכם לענין אחר… רק תמיד למשמרת הבית ובענין הזה אמרו רבותינו ז”ל: הסח הדעת (פסחים לד.), כלומר שמסיר אדם לבו, ומעבירו מהענין ופונה לבו ודעתו לענין אחר. [והיא גם גזרת המלה “נוסח”, כפי שמביא הפרמ”ג בשם התשבי]: פרי מגדים (אגרות אגרת שניה) – נוסח. בתשבי (שרש נסח) לשון העתקה מספר לספר, כמו: ונסחתם (דברים כח:סג) – היסח הדעת.
[4] [וכן בארמית]: עזרא ו:יא – יִתְנְסַח אָע מִן בַּיְתֵהּ.
[5] [ב”ק ג:].
[6] [וקצת זכר לדבר בכינוי הארמי לסוחר “תגר”/”תגרא”, הדומה למלה “גרירה” כגון]: מ“א י:כח – סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ; ת“י – תַּגְרֵי מַלְכָּא זַבְּנִין. ישע“ כג:ב – סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם; ת“י – תַּגְרֵי צִידוֹן דַהֲווֹ עָדָן בְּיַמָא..
[7] [דומה במשמעותה ל”ספיח”, וראה במפרשים להבדל].
[8] [ומופיע גם בחילוף מיקום אותיות]: ישע‘ לז:ל – אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס; רד“ק – שחיס – ובמלכים סחיש, והענין אחד, כמו כשב וכבש, שלמה ושמלה.
[9] [מבוסס על מחלוקת ר’ ישמעאל ור’ יאשיה במכילתא].
[10] [אין כאן המקום להאריך בהבדלים שבין שני הפירושים, ברם הפירוש השני לכאורה הוא המקובל למעשה, ומכאן למשל השם Passover בלע”ז].
